זה נגמר, את יודעת.

היא עמדה שם, מולו.


שניהם הסתכלו זה לזו בעיניים.


הדממה מסביב איימה להתפרץ בכל רגע.


הם ידעו שזה הסוף, שלא ניתן לעשות עוד דבר כדי להציל את מה שהיה פעם.


אז הם פשוט המשיכו להסתכל אחד על שניה, בוהים.


ופתאום,


כאילו סערה הגיעה,


הוא התקרב אליה.


היא רצתה להתנגד לו...


היא רצתה להגיד לו את אשר על ליבה,


אך לא יכלה.


לא יכלה להתנגד לחיכוך הגופני המחשמל ביניהם.


למבט החודר הזה, שאי אפשר לברוח ממנו.


ללטיפות הידיים העדינות שלו...


לצורה שהשפתיים שלו קרנו אליה, שתגע, שתנשק.


הוא חיבק אותה.


היא דחפה אותו ממנה. וכל כך הצטערה על זה אחר כך.


הוא לא ויתר, לא הסכים לתת לאהבה הגדולה הזו להסתיים כך, לא הוא, לא!


אבל היא הדפה אותו מעליה שנית.


היא רצתה...היא רצתה אותו. גם הוא אותה. אבל הם ידעו, אי אפשר עוד לעשות דבר.


זה נגמר כל כך מהר עוד לפני שהתחיל.


אחרי הטעות שהוא עשה..היא זכרה לו אותה. היא לא שכחה. היא ניסתה לסלוח, ללא הצלחה.


הוא כעס על עצמו כל כך, שנא את עצמו.


אבל היה מאוחר מדי להתחרט, הטעות כבר נעשתה - ומפה, אין דרך חזרה.


היא ניסתה להיאבק בקנאה...ברגש הרע הזה שהשתלט עליה בכל פעם שראתה אותו איתה.


הוא הבטיח שזה לא יקרה שוב. הוא הבטיח.


הוא לא עמד במילה שלו. הוא שיקר לה. כמו כולם.


כולם שקרנים. היא לא בטחה מאז המקרה באף אחד.


והיא התגעגעה, אבל לא התגעגעה.


והיא ידעה שהיא חייבת לעשות את זה...היא הייתה מוכרחה לעשות את זה. היא גם רצתה לעשות את זה.


כ א ב לה לעשות את זה.


הוא נעלב,


היא בכתה.


הוא אמר שלום,


היא לא הסתכלה.


רק דבר אחד הם לא ידעו...


הכל יכל היה להשתנות, אם הם היו שמים לב. רק אם..


אבל לא, הם היו עיוורים מדי כדי לשים לב,


שהאהבה הכי גדולה של החיים שלהם, התנפצה סתם כך. בגלל כבוד וגאווה.


כי כשהם הלכו לכיוונים שונים,


הוא אף פעם לא ידע שהיא הסתובבה להביט בו בפעם האחרונה,


והיא לא תדע שהוא הסתובב לראות אם היא בסדר...