אהבת ילדות

לך....


הפעם הראשונה שאותך ראיתי היתה בגיל אחת עשרה זה היה כל-כך מזמן אבל זה נראה כאילו זה קרה אך אתמול.


מאז כל החיים שלי נחוגו סביבך. בגיל שתים עשרה בדיוק קיבלתי טלפון ממך, זה היה כל-כך משונה אמרת בקול בטוח ותמים- ,"רוצה להיות חברה שלי?" וכך היה.


מאז היינו ביחד ולחוד, אבל עם השנים האהבה רק פרחה מאהבת ילדות תמימה זה הפך לאהבה בוגרת אהבה לה אין גבולות, אהבה מדהימה....


עד שיום אחד לפתע ללא כל הכנה מוקדמת קמת ועזבת זה היה בגיל 19 ומאז כאילו הזמן עצר מלכת כל דבר הזכיר לי את פניך, את מקומות הבילויים שלנו ואתה היית חי בתוכי כאלו אף פעם לא עזבת.


ידעתי בתוכי כי אהבה עדיין לא תמה היא עדיין קיימת הניצוץ הזה חי בתוכך ובתוכי אך ידיי היו כבולות סרבת לדבר איתי או לראות אותי לאחר מכן הבנתי שפחדת להתמודד איתי פנים אל מול פנים כי אהבת אותי.


אחר 3 חודשים של כאב וייסורים התקשרת בוכה אמרת- אני אוהב אותך. נפגשנו וזו היתה פגישה מוזרה אבל באושר היה עלאי, פתאום כל אותן מחשבות שחלפו בראשי במשך שלושה חודשים שנחזור להיות יחד היו ממשיים עד מאד עד אשר הבנתי במה מדובר ההורים שלך, זה היה כמו דקירה בלב אבל ידעתי שאיתם אני לא אוכל להתמודד בקרב ביני לבינם אין לי כלל סיכוי.


היום אני כבר בת 23 והסיפור הזה לא נגמר אנחנח עדיין בקשר מאוד אוהבים - ביחד אבל לחוד...


אני מאוד רוצה להתנתק לשכוח ולהרגיש אהבה אמיתית כמו שמגיע לי אבל אנני יכולה אני אוהבת אותו וזה דוקר דוקר ופוצע.


השאלה שמקננת בראשי היא למה?? למה כל הכאב הזה הרי אומרים שהאהבה תמיד מנצחת אז לה זה לא מה שקורה אצלי


מקווה שאלוקים שומע את תפילתי ושאוכל לחוות אהבה אמיתית כמו שמגיע לי..


מ