השמש זורחת שונה בזמן האחרון

השמש זורחת באור מעט שונה בזמן האחרון הילה, הקרניים שלה נשברות לאלפי רסיסים שנדמה שנוגעים בכולם אבל לא בי, הבוקר החדש הזה מקולל, להתעורר לבד במיטה, הריח שלך כבר יצא מהציפה, השיערות שלך נשטפו מהסדינים בכביסה, שקע הראש נמצא רק בכרית אחת בצד שצמוד אל הקיר, על השנייה שקע אחר של יד ימין, שלי. מספר אחרות כבר הספיקו לבקר באותה המיטה וחלקן אף נשארו לישון. אני יושב ומסתכל עליהן לאחר שהן נרדמות, אני יודע מה חסר, אני מבין מה אבד, קם להכין עוד כוס של נס, מבועת מהרגע שאצטרך להירדם, מנסה לדחות אותו ככל האפשר, ואז לאט לאט העיניים נעצמות, בלי אמונה באלוהים מרגיש כיצד תפילה חרישית נפלטת לה מבין שפתיים חוצפניות, מגמגם את דרכי אל הלילה החדש, מתפלל לא לחלום. שלושה חודשים עברו ועדיין אני מתעורר מספר פעמים בשבוע באמצע הליל, תמיד באותו הסגנון, פוקח עיניים מחוייך ומבין שאין באמת סיבה להיות כזה, בועט בקיר ומקלל, ואז דימעה זולגת במאוזן, בעוד אני בוהה בתקרה, נעצרת בדיוק במקום שבו היא נוצרה. כשחזרנו לא יכולתי להאמין שאת מסוגלת להשתנות, פחדתי לבטוח בך על מנת לא להיכוות בפעם המיליון, ואת דווקא כן השתנית ורק לטובה, אבל החומה שמסביבי כבר נבנתה ואני מוקף בה במחנק, ממשש מידי פעם את הלבנים כדי לוודא שהן שם. ועכשיו היא החלה להתפורר, אבן אחר אבן נופלת וצונחת אל הריצפה, ואני איתן מתפורר, מתפלל לרוח שתאסוף את העפר שנשאר ותיקח אותו למפתן ביתך, ושם כשתתעוררי לבוקר חדש והשמש תעטוף אותך כמו תמיד, תפתחי את הדלת ולא תשימי לב, שאת דורכת בתוך עוד לבנה שנשרה מהלב, וכשתצעדי לחייך החדשים  ורוח קלה אותך תברך לשלום אולי תתעופף לידך חתיכת עפר של אותו האדם שמפחד לחלום.