לראות אותה צוחקת

אני חושב שזה היה כשהייתי בן 17...אולי 18... הייתי בשמינית, הייתי מקובל, הייתי
מוקף תמיד בחברים שעם השנים למדתי שהם לא חברי אמת, אבל זה היה מזמן, נשכח...עבר...

הייתי ילדה אחת בשכבה. היא לא ממש התבלטה בחברה, היא הייתה שקטה ותמיד היה לה מבט
עצוב כזה. היו לה שתי עיניים גדולות ושיער שחור שכיסה קצת את פניה.

מעולם לא ראיתי אותה במסיבות, מעולם לא ראיתי אותה בין החברה...גם לא סתם בהפסקות.
אני זוכר שהיא הייתי טובה באנגלית, מן אוקספורד מהלך כזה.

זה היה קצת לפני הבגרות באנגלית שהבנתי שאני ממש אפס באנגלית. הייתי חייב עזרה.
פניתי לכל ה"חברים" שלי לעזרה אך כולם פתאום נהיו עסוקים וטרודים.

יום אחד המורה חילקה חזרה מבחנים באנגלית. נכשלתי. הייתי כמובן בשלוש יחידות והיא
בחמש...אבל זכרתי שפעם משהו אמר לי שהיא הגאון של הכיתה באנגלית.

הייתי נואש, ידעתי שאני זקוק לעזרה דחוף. פניתי אליה ושאלתי אותה אם היא תוכל לעזור
לי. לא חשבתי לרגע שהיא תסרב, הרי אני מלך השכבה, כל אחת הייתה רוצה שאתייחס אליה,
אז כששאלתי אותה אם אכפת לה שאני אבוא אליה והיא תעזור לי הייתי המום כשהיא אמרה
שהיא לא יכולה.



יום אחר כך שאלתי אותה אם היא לא יכולה חד פעמי או לא יכולה בכלל. היא אמרה שהיא לא
יכולה בכלל. שאלתי אותה למה. היא בכלל לא ענתה והמשיכה הלאה.

אני ידעתי שהיא לא לא ענתה מתוך התנשאות, אלא מתוך עצב כזה, כאילו משהו מטריד אותה
ופשוט אין לה כח בשבילי. והעצב הזה שליווה אותה לכל מקום השפיע גם על הסובבים אותה,
אולי בגלל זה לא היו לה חברים מלבד ילד אחד שכל הזמן היה איתה.

יום אחד כשראיתי אותה סוחבת את הספרים מהכיתה ללוקר החלטתי שאני אשמח אותה. לא אכפת
לי מהבגרות באנגלית, אני רק רוצה לראות אותה מחייכת.



זה נשמע כמו מהסרטים... אני לא יודע איך העזתי... התחלתי לחזר אחריה. פשוט לחזר.
בהתחלה היא חשבה שזה רק בשביל שאני אעזור לה בבגרות. אך הבגרות עברה ועדיין חיזרתי
אחריה. פתאום שמו לב אליה בשכבה, היא הייתה משגעת את שאר הבנות... זה הצחיק אותי.

לקח לה המון זמן להפתח, אבל אחרי כמה זמן היא נכנעה. היא הסכימה לבוא איתי למסיבה.
היא סידרה את השיער בצורה יפה, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את פניה בשלמותן. היא
הייתה כל כך יפה.

המבט העצוב עדיין היה בעיניה, אבל היו רגעים קצרים באותו ערב שהוא נעלם, היא הייתה
מחייכת ואפילו עיניה נצצו.



יצאנו במשך שנתיים. היא היתה נהדרת. היא הסבירה את המבט העצוב... היו לה חיים לא
קלים. היא אמרה שאני קרן אור בחייה ואני שמחתי כל כך. אהבתי אותה המון. רציתי רק
לראות אותה מחייכת, לשמוע אותה צוחקת.

בהתחלה כולם לא הבינו מה עבר עלי...אחר כך הם התרגלו. כבר לא הייתי מלך השכבה, פשוט
הזנחתי את המעמד...הוא נלקח ע"י משהו אחר...זה באמת לא היה אכפת לי. כל מה שהיה
חשוב לי זה שהיא איתי.





אני לא זוכר למה זה הסתיים. אני רק זוכר ששנינו היינו עצובים.

ראיתי אותה אתמול במקרה אחרי הרבה זמן שלא התראנו. היא נראתה שמחה וזה עשה לי טוב
על הלב.

אני חושב שאולי עדיין יש לי רגש אליה, והלוואי והיא פנוייה. אולי יבוא יום והגורל
יפגיש ביננו שוב.