הילדה בתחנה

היא הייתה סך הכל בת חמש עשרה. היה לה שיער ארוך ארוך ושחור שחור. הייתי רואה
אותה כל יום שני בתחנת האוטובוס. הייתי עובד בחנות מול התחנה והייתי אוהב להשקיף
עליה מחלון החנות. תמיד סיקרן אותי לדעת מי היא, לאן היא הולכת, איפה היא גרה, בת
כמה היא...אך מעולם לא העזתי לגשת לשאול אותה.

הייתי אז בן שבע עשרה. לא הייתי ביישן במיוחד, אבל משומה לא העזתי לגשת אל הילדה
המסתורית ההיא. היא הייתה יפה מדי ותמיד הייתי אומר לעצמי: עזוב, אין לך סיכוי,
בטוח יש לה חבר. ואם אין לה חבר אז בטוח עוד מאה בנים רודפים אחריה ואין לך סיכוי
לנצח.

חלפה לה שנה. היא בת שש עשרה, אני בן שמונה עשרה. אני עומד להתגייס. יום שני, היא
בתחנה. אני אומר לעצמי: דבר איתה! לך דבר איתה, עוד מעט אתה מתגייס ולא תראה אותה
יותר.

למזלי לא הייתי לבד בחנות, עוד עובד היה איתי באותו יום. אמרתי לו שאני יוצא לכמה
דקות וכבר חוזר. הוא ראה אותי מסתכל במראה, מסדר ת'שיער, מסדר את הבגדים וצחק.

יצאתי לכיוון התחנה, והתיישבתי לידה. שאלתי אותה אם קו 15 עבר. היא הניעה את ראשה
לשלילה. כל כך התאכזבתי, רציתי לשמוע את הקול שלה.

ישבתי שם כמו מטומטם והנה קו 15 מגיע. אלוקים, מה אני אמור לעשות? לעלות על
האוטובוס כדי לא להתפדח או להמשיך לשבת שם ולהראות כמו מטומטם גמור בעיניה?

תחילה רציתי לעלות לאוטובוס, אבל די מהר נזכרתי שאין לי כסף. לא ידעתי מה לעשות.

האוטובוס עצר ליד התחנה, שתי נשים מבוגרות שסחבו עימן סלים כבדים עלו על האוטובוס
והסתבכו קצת במדרגות. ניגשתי אליהן ועזרתי להן להרים את הסלים. הן התיישבו על אחד
הספסלים, הנחתי את הסלים לידן והן הודו לי.

דלתות האוטובוס נסגרו. אני על אוטובוס שאין לי מושג לאן הוא נוסע. עם שתי נשים
זקנות שמברכות אותי באריכות ימים וכלה טובה, אין לי כסף, ונערת חלומותיי נשארת
בתחנה.

צעקתי: נהג תעצור!

הוא עצר, אמרתי לו שאני חייב לרדת. האוטובוס נעצר כמה מטרים מהתחנה, ירדתי והלכתי
לכיוון התחנה.

היא עדיין ישבה שם.

היא הסתכלה לכיווני וחייכתי. היא חייכה חיוך כל כך ביישן והשפילה מבט. מלמלתי
ששכחתי את המפתחות ולכן הייתי צריך לרדת מהאוטובוס. היא הנידה בראשה. זה עיצבן אותי
שהיא לא דיברה, רציתי לשמוע את הקול שלה.

שאלתי אותה איזה קו היא צריכה. היא אמרה 26. היה לה קול עדין כזה, רגוע, שלו, רציתי
לשמוע אותו שוב אז שאלתי אותה לאן הוא נוסע, היא אמרה שלמזכרת בתיה.

מזכרת בתיה? וואי, שנים לא הייתי שם

היא הנידה בראשה...לא יודע מה זה אומר, אולי היא לא רצתה להמשיך בשיחה, אבל אותי זה
לא עניין.

שאלתי אותה בת כמה היא. סתם ככה פתאום, בלי שום הקדמה, פשוט השאלה נפלטה מפי:
תגידי, בת כמה את?

היא: שש עשרה

אני: אה וואלה? איפה את לומדת?

היא נקבה בשמו של בית ספר שלא הכרתי. הנהנתי בראשי והיא צחקה.

היא: זה בית ספר מחוץ לעיר.

אני: במזכרת בתיה?

היא: לא...רחוק...

אני: איפה?

היא: זה סוד

אני: אוווו, סודות אה?

היא צחקה

אני: אז מה לא תגלי לי?

היא: מצטערת

אני: בקשה

היא: סורי...

אני: טוב, לא צריך. נעלבתי

היא: טוב נו...זה בראשון לציון

אני: עכשיו אני יודע עלייך סוד

היא: ואז?

אני: אז אפשר לדעת עוד דברים?

היא: תלוי מה

אני: איך קוראים לך?

היא: וואי, הנה האוטובוס שלי...

היא קמה ונעלמה בתוך האוטובוס. היא נופפה מחלון האוטובוס והתיישבה. לא ראיתי אותה
מאז.



עברו שנתיים. שנתיים לא ראיתי אותה. שכחתי ממנה קצת, רק לפעמים שהייתי רואה רחוב
נערה עם שיער ארוך ארוך, שחור שחור הייתי נזכר בה.

קיבלתי אז חופשה מהצבא, זה היה בתקופת החגים. הלכתי לחנות בה עבדתי פעם, אותה חנות
שמשקיפה על אותה תחנה. סתם הלכתי...לבקר...לראות מה השתנה. פתאום נזכרתי בה. נזכרתי
בחיוך הביישן שלה, וכל כך רציתי לראות אותה שוב. הייתה לי אז חברה, וידעתי שאני
אמור לא לחשוב על אחרות, אך לא יכולתי להוציא אותה מראשי.

בעודי שקוע במחשבות עליה ראיתי מחלון החנות שיער ארוך ארוך ושחור שחור. לא ראיתי את
הפנים של הנערה בעלת השיער אז ידעתי שזאת היא!

יצאתי מהחנות והתחלתי לרוץ לכיוונה. ניגשתי אליה ועצרתי אותה. היא הסתכלה עלי
ושאלה: אני מכירה אותך?

חייכתי. היא חייכה. היא נזכרה בי, יכולתי לראות לפי החיוך.

במשך כל החופשה ראיתי אותה כמעט שלוש פעמים, פשוט כל הזמן הייתי רואה אותה סתם
במקרה. יצא לנו לדבר כמה פעמים, היא כבר לא הייתה כל כך ביישנית, אך היא הייתה יפה
מתמיד.

כשהסתיימה החופשה שלי הייתי צריך לחזור לבסיס. פתאום לא רציתי לחזור. הרגשתי שאני
מפקיר אותה מאחור. ראיתי אותה בדרכי בחזרה לבסיס. היא הייתה מהממת. יוצא מן הרגיל.
מהממת בצורה שלא תאומן. רציתי לגשת אליה ולשאול בשלומה, סתם לדבר. ואז ראיתי אותו.
הוא ניגש אליה, היא חייכה. הם שילבו ידיים והלכו לכיוון הנגדי מהתחנה...הלב שלי
נשבר, ניסיתי חזק לא לבכות. אני לא יודע למה כ"כ נקשרתי אליה.

חזרתי לבסיס, לחברה שלי, לימים הרגילים. ראיתי אותה עוד הרבה פעמים. התעלמתי ממנה.
היא לא הבינה למה, אך שיחקה את המשחק. היא לעולם לא תדע שאהבתי אותה ושעד היום היא
בליבי...וטוב שכך...



חבל שזה סוף הסיפור...אולי יבוא יום ואני אשכח ממנה לגמרי. אולי אם היא תעזוב
ת'עיר, תטוס לחו"ל...אולי אז אוכל לשכוח ממנה...