עוד סיפור אחד של אהבה לפני שמכבים את האורות

הייתי אז בכיתה י'. הייתי תמיד שמחה, נמרצת, חייכנית, אוהבת, אהבתי ללמוד אך
מעולם לא השקעתי בכך מאמצים רבים מידי...החיים זרמו בקצב מהיר והעולם הסתובב
במהירות ולא תמיד היה לי זמן לחרוש למבחנים ולמתכונות.

היו לי המון אנרגיות, כולם קראו לי 'קפיץ'. אהבתי את כולם (באמת) ואני מקווה שגם
כולם אהבו אותי. נהגתי לעשות ריצות שלוש פעמים בשבוע...פשוט לרוץ, לשחרר עצבים
שלפעמים היו בי, להשתחרר מהמתחים שלפעמים היו בבית, לשכוח מהצרות ולחשוב רק על
דברים טובים. זה מדהים כמה שזה עזר!

ערב אחד יצאתי לאחת מהריצות הרוטיניות שלי. היה חשוך וקצת קריר. הפניה לרחוב שלי
הייתה חשוכה במיוחד כיוון ששני פנסי התאורה משני צידי הכביש לא פעלו באותם ימים.

פניתי לכיוון הרחוב שלי ולא הבחנתי בנער הנושא קרטון גדול שבא מכיווני הנגדי. הוא
לבש חולצה שחורה והיה גבוה במיוחד...נתקלתי בו. בקבוקי מי העדן שהיו בקרטון התפזרו
על המדרכה והתגלגלו להם על הכביש. התחלתי למלמל: אויש סליחה, אני ממש מצטערת...לא
שמתי לב...אני מתנצלת...

סיימנו לאסוף את כל הבקבוקים בחזרה לקרטון ואני המשכתי במלמול ההתנצלות שלי. הוא
הסתכל עלי וצחק. הסמקתי...כן, הוא צודק...נסחפתי.

הנדתי בראשי, סתם כי לא היה לי מה לומר והמשכתי לכיוון הבית.

עברו להם שבועיים..לא ראיתי אותו, לא שמעתי ממנו. הייתי אז מאוהבת עד הגג במישהו
אחר. אם לומר את האמת לא ייחסתי שום חשיבות ל"תאונה" שלנו בסוף הרחוב שלי. כל יום
כמעט אני פוגשת אנשים חדשים, מתפדחת קצת משטויות שאני עושה ונהנית מחברתם של
הסובבים אותי, בין מוכרים ללא מוכרים.

יום אחד, לאחר שבועיים, עבר לידי משהו ברחוב. פניו היו מוכרות לי אך לא ידעתי
מאיפה. הוא חלף על פני ואז שמעתי מאחוריי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי ובאותה שנייה,
כשהמבטים הצטלבו היה משהו באוויר. הוא חייך, חייכתי. נזכרתי באותו ערב בסוף הרחוב
שלי. הוא שאל לאן מועדות פני, עניתי שאני הולכת לרגע לחברה להביא לה משהו. הוא אמר
שהוא עובד בפיצרייה הקרובה. הנהנתי. הוא שאל אם אני ממהרת הערב. לא הבנתי מה פשר
השאלה אז הסתכלתי במבט מבולבל. הוא הסמיק וגמגם שאם בא לי לעבור ליד הפיצרייה
אז...אמרתי לו: יבוא לי. הוא אמר: אחלה! וכל אחד פנה לדרכו.

באותו ערב בילינו בערך רבע שעה בפיצרייה. לאחר מכן הפגישות היו יותר פורמאליות. אני
הכתבתי את קצב השתלשלות העניינים ודאגתי שהכל יזרום לאט. אני לא יודעת מתי בדיוק
התאהבתי בו או מתי בדיוק נעשינו חברים רשמית אך אהבנו אחד את השני וזה הספיק לי.

היום אני בכיתה י"ב, אנחנו עדיין ביחד. היו עליות והיו ירידות. לפעמים בקבוקי המים
התגלגלו על הכביש ולפעמים הם עמדו ניצבים זה לצד זה קרובים ומאוחדים.

הבעיה העיקרית שלנו היא שאני קצת שמרנית והוא יותר מתירן ואני לא מתכוונת לוותר על
הערכים עליהם חונכתי ובהם אני מאמינה. הוא גבר אמיתי ונותן לי את הזמן שלי, את
המרחב שלי. הוא מבין אותי ואוהב אותי למרות הכל.

היום הוא שאל אותי: תגידי, את רואה חתונה באופק?

שוב נתתי את אותו מבט מבולבל.

והוא: את, אני, חופה...את רואה דבר כזה באופק?

אני: אני רואה בבירור. ואני מקווה שאופק הזה אינו רחוק.

את החיוך שקיבלתי בתגובה לתשובתי אנצור כל חיי בליבי. זהו החיוך המתוק ביותר
והמבטיח ביותר שקיבלתי.



זהו סיפור אהבתי הראשונה. מקווה שבאמת האופק יהיה מתוק וזוהר ונזכה לערב אחד תחת
חופת בד לבנה ולעוד הרבה ערבים תחת חופת שמיים מעוטרת כוכבים.



=)