כנסו משהו שאני כתבתי..!

התאהבתי בו,

ולא יכולתי בלי לחשוב עליו,

חלמתי עליו,

ללימודים לא התייחסתי,

בראש רק הוא היה לי,

אך הזמן חלף לו וכלום לא קרה,

לא נשיקה,

לא נגיעה,

כלום.

ואז לדיכאון נכנסתי,

למה אותי לא אוהבים?

מדוע אותי כולם שונאים?

ושוב הזמן עבר ואותו כבר שנאתי,

עליו לא יכולתי אפילו לחשוב..

"איך בו התאהבתי?! ילד כה מגעיל?!"

ושוב זה קרה לי התאהבתי באחר,

ושוב אותו סיפור,

ושוב רק עליו חושבת,

אבל הוא עליי, לא חושב,

ואותי, הוא לא אוהב.

ושוב אני בדיכאון, כמה מכוערת אני,

למה אף אחד לא רוצה אותי?

והכל בגלל אחד שאותי לא אהב.

ושוב חלף לו הזמן,

ושוב אני אותו שונאת.

אז רק דבר אחד תגידו לי..

איך זה שכולם אומרים שהאהבה היא הדבר היפה בחיים?

אם האהבות שלי אותי רק מדכאות?

מתי את הנסיך שלי אני אמצא?

לא רוצה להתאהב יותר!

לא רוצה!

לא רוצה עוד להיות מדוכאת!

לא רוצה!

ובי אין עוד תקווה,

שאת הנסיך שיתאים רק לי אני אמצא!



זהו!

אני רק רוצה לומר שזה דבר שבאמת קרה לי! וזה מה שאני באמת באמת מרגישה, מרגישה, שאין עוד טעם לאהבה!



אני אשמח לתגובות ולביקורת רעה (אם יש..) זה שיר ראשון שאני כותבת, ואני רוצה לדעת במה אני צריכה להשתפר..

תודה לכל הקוראים ולכל המגיבים..!