פעם את שלי פעם את שלו.

אנחנו מכירים כבר שנתיים והיתחברנו מהרגע הראשון שמבטינו היצטלבו.


אבל לך היה חבר אז ויתרתי ולא ניסתי אחריך לחזר.


בתוך תוכי ידעתי שאני רוצה רק אותך, הפנמתי את זה ולא חשבתי "עלינו" כי זה לא נראה לי אפשרי.


אז התחלנו לדבר נהפכנו לידידים, את עזרת לי עם בנות, ואני עזרתי לך עם החבר שלך.


לא פעם אתם רבתים ואני שמחתי לעזור, לא פעם בכית ונתתי את כתפי לך כדי לנגב את הדמעות.


תמיד הצלחתי לשמח אותך, לפעמים גם להצחיק, אבל אז היית חוזרת אליו ואותי השארת להישבר מבפנים.


את לא ידעת שאני רוצה אותך, אפילו לא רמזתי, הלב שלי נשבר ומבפנים אני נמסתי.


הגיע היום ה-נורא אתם נפרדתם, שוב הגעת אלי עם דמעות העיינים, ניגבתי לך אותם תרם יגעו לשפתים.


אמרת לי תודה, אתה יותר מידיד, התחלתי לפתח ציפיות על קשר עמיד.


הבנתי שאין לך אף אחד אמרתי אולי נספר, ואז החלטתי לעשות משהו אחר.


אני יודע שזה לא יפה אבל הייתי חייב, מחקתי את עצמי מכל מה שהיה לך, טלפון, ICQ, מסנג'ר.


כן אני יודע שבטחת בי שהבאת לי תסיסמה אבל לא יכולתי להיתאפק ועל זה אני יבקש סליחה.


לא שלחת הודעה, לא ניסת להיתקשר אפילו לא היית איתי בקשר.


הבנתי שהיית אינטרסנתית, חיפשת מקום לשפוך ת'לב, אפילו קשר של ידידים לא היה לנו!


כבר חודש לא שמעתי ממך, חודש אני מקלל את היום שהחלטתי לעשות משהו אחר.