אמיר זה מוקדש לך..רק חבל שאין לי אומץ לשלוח לך את זה..

לילות חולפים להם, אך אני לא ישנה אור של בוקר כבר מגיע ומעיניי זולגת דמעה. על עוד לילה שעבר בלי החיבוק שלך, ועל עוד יום שעתיד לבוא מבלי שאהיה איתך. כמה קיוויתי שהכל יסתדר, שבסופו של דבר הכאב יגמר, אך מיום ליום כואב לי יותר ונראה שאתה במעין עולם אחר.. כל כך קרוב אליי אבל כל כך רחוק... אין דקה שעוברת מבלי שאחשוב עלייך אין חלום שבו לא מופיעות פנייך..וכשנזכרת.... הדמעות זולגות לבד, מנסה להשתלט על הכאב, לדבר..אבל אין אף אחד, אף אחד שיבין כמה אני אוהבת אותך, ולמרות זאת אני נאלצת לוותר. נכנסתי למלחמה בין הרגש וההגיון, עכשיו הרגש נכנע לשכל הישר, שאומר שלא חשוב מה אעשה, הכל ישאר אותו דבר אתה לא תהיה שלי לעולם...ולא משנה מה יגידו כולם..את החרטה על זה ש"אהבה תמיד מנצחת" שכחתי מזמן, אולי מפני שכנראה זה באמת לא קיים.. אני חייבת למחוק אותך למחוק את הכל, לדעת שאני מוכרחה להכיר במציאות שאין דבר כזה "שנינו", לשכוח את כל החלומות בלילות שבהם אתה עוטף אותי בחום מלטף ומנשק ולא הולך לישון, וגם את המציאות אצטרך למחוק ולשכוח את הריח , את החיוך המתוק.. לקרוע מזכרוני את הכל להתעטף בתוך עצמי ולהסתגר עם הדמעות..כי נראה לי שמכולם הן (הדמעות) היחידות שמבינות, הן זולגות כמו הגשם כי גם הן מתגעגעות. אבל זהו, זה הסוף. מצחיק ואירוני כי קיוותי שנהיה ביחד תמיד..ילדה שבנתה ודמיינה לה את העתיד בלי לקחת בחשבון את כל המסביב..בלבי עדיין ישנה תקווה שתגיד שאתה אוהב ושנתגבר על הכל גם אם זה כואב..ולא משנה מה הם אומרים ואם הם מרשים אנחנו את כל המכשולים נעבור ביחד..הדמעות שזולגות מרטיבות את מכתבי, התעוררתי לתוך עולם עצוב שלא בשליטתי..הפעם הבנתי שבחיים לא הכל צחוק..ושעדיפה האמת הכואבת על השקר המתוק...


אני אוהבת אותך....אבל נכנעתי




נ.ב


נכנעתי אבל לא באשמתי... מקווה מאוד שתבין אותי ושתיקח את המכתב הזה ברצינות..כי אם יישאלו אותי מה אני מעדיפה לחיות בלעדייך או לא לחיות בכלל הייתי מעדיפה לא לחיות בכלל...