האם הוא אוהב אותי? [פרק 16]

"טוב, ערן, בא לך ללוות אותי לגיא?" קבעתי להיפגש איתו...

"אני מקוה שהבנת משהו חזק וגדול שאני הבנתי מצד שי..ובואי כבר.." הוא משך אותי
לכיוון הדלת..

לפתע אני שומעת את פעמון הדלת...מישהו מחכה שם..

אני פותחת את הדלת וכולי בהלם..

"מה אתה עושה כאן?"

--------------------------

אלעד עמד בפתח הדלת.

"שלום גם לך." הוא חייך, תיעבתי את חיוכו הממזרי, שנאתי יותר את עיניו התכולות
מ-ד-ה-י-מ-ו-ת שמביעות כל כך הרבה לעג וקרירות..אולי בכל זאת ישנה חיבה כלשהי
מסתתרת שם, לא?

ערן לפתע נראה נמרץ..בשנייה..:"אני חייב לזוז...אני אדבר איתך.." הוא נשק לי, וחייך
לאלעד, "גם איתך.." הוא נתן לו כיף..

"אבל רגע..אתה לא בא איתי לגיא?" אני אומרת בנימה נואשת שכזו.

"לא, בדיוק נזכרתי שאני נוסע עם עדי לקניון.." הוא צחק.."להזכיר לך שאני סנילי?"

ציחקקתי ואמרתי:"טוב, לך, לפני שהיא תתן לך בראש."

"נראה אותה.." הוא חיך והלך במהירות..

"תמסור לה ד"ש." זה מה שאלעד צרח לערן...וערן סימן לו ש"סבבה"...

"אוקיי...מה רצית?" נשמעתי כמו ביצ'ית..טוב, איתו חייבים להיות.

"לדבר איתך." אלעד שוב חייך. החיוך הממזרי הזה.

"אתה מדבר..ואני צריכה להגיע היום לגיא.אני ממהרת." סגרתי את הדלת עם המפתחות.

והסתובבתי..לפע הוא נראה קרוב מדי..

"מה נסגר איתך ועם גיא?" הוא לפתע שואל עם קול בס נמוך..מזכיר את שי..

"מה מה נסגר..?לא שמעת כבר שאנחנו יוצאים יחד?" חייכתי חיוך זוהר משלי.

"תראי, שי הוא החבר הכי טוב שלי...ואני לא סובל לראות אותו סובל...ועוד בגלל...כלבה
כמוך." הוא העביר יד בשיער הבלונדיני זהור שלו ונאנח בקול גבוה..

הסתירה שהבאתי לו קירבה אותו אליי יותר..

הוא לפתע חיבק אותי ואמר בזעם, עיניו התרחבו עוד:"איך את יכולה להיות כזו מפגרת?את
לא קולטת?מה, פתאום ששי מגלה יותר התעניינות בך את הולכת לגיא..?" שיחררתי את עצמי
מזרועותיו של אלעד שהחזיקו אותי כאסירה.

"תשמע, אידיוט, שי הוא ה-בנאדם ש-אהבתי, ואני בכלל לא בטוחה אם אני עדיין מרגישה
משהו כלפיו.הוא התנהג כמו טמבל מאז המסיבה של עדי.מאז שהפכנו -אני וגיא- לחברים."
לא שלפני זה הוא היה משהו...נסחף פחות, בא מדי פעם למסיבות, לא מחייך הרבה, מנופף
אליי רק אם אני אומרת לו "שלום"..מדבר איתי רק אם אני פותחת את השיחה.

"אה, כן?" אלעד שורק..

"מה, פתאום שאני חברה של גיא - הוא נזכר שאני קיימת?" התחלתי להוציא את כל העצבים
שלי על אלעד..

"הוא לא נזכר, הוא תמיד ידע." הוא הביט בי כמו אל מישהי שאמורה לקלוט משהו..

"כן, כעציץ בגינה.." התחלתי לגלגל עיניים.

לפתע הפלאפון שלי צילצל...זה היה גיא..

"אני באמת צריכה לעזוב, נדבר פעם אחרת." והלכתי לכיוון הבית של גיא..

ועניתי לפלא:"גיא.." נאנחתי...הוא כמו נס.

גיא לפתע נשמע מודאג:"קרה משהו?"

חייכתי ואמרתי לו דרך הפלא:"סתם התגעגעתי..אני כבר מגיעה אליך..."

הוא צחק:"סבבה, אני מחכה."

ניתקנו באותו הזמן.

הסתובבתי לרגע אחורה וראיתי את אלעד מאחוריי..

"מה קורה איתך?" אני שואלת...

"הכל טוב מה איתך?" הוא מגחח..

אני מתחילה להרגיש את התיעוב שלי אליו יותר מתמיד.

"אתה עוקב אחריי או מלווה אותי לגיא?" עצרתי במקום עד שהוא הגיע אל מול פניי ושאלתי
אותו.

"זו שאלה מכשילה, לא?" הוא צחק...

"כן, עכשיו עזוב אותי במנוחה.." התקדמתי כמה צעדים לכיוון הבית של גיא

אז הוא עצר אותי..

"שי עם גיא, הם כרגע מדברים...ותנחשי על מה...או יותר נכון על מי..." הוא חייך אליי
כמו תמיד עם החיוך השובב שלו

"לא..." נשמתי.

"כן..." הוא ענה בלהט.

לא....

רק את זה לא רציתי.

"אידיוט" לחשתי..

"את אמרת.." הוא הפסיק לחייך.

"כן, והתכוונתי אליך."

חייגתי אל גיא...

אף אחד לא עונה.

אולי הוא מתקלח...או שבאמת הוא עסוק עם שי?

בהיתי בפעם האחרונה בעיניו המדהימות של אלעד ורצתי לביתו של גיא.

"רוצי כמו הרוח...אולי תגיעי בזמן..." אלעד צחק.

"ואולי לא..." שמעתי אותו אומר לבסוף.



ההמשך יבוא....