חיכתה לו.........!

ציפורי הדרור עפו מעל העצים. היא חיכתה לו על הספסל הישן, זה שהיה בפארק הידוע, מול העץ העתיק ביותר בסביבה, עץ שראה המון חוויות.

האוויר היה קריר מדי בשביל שעת צהוריים כול כך אביבית. השמש בערה מאחורי הענן הגדול והפיקה קרני צבע מיוחדות.

אך הפעם,לא ככול הפעמים, לא שם ליבה לשקיעה היפה שהייתה מעל הגבעה שבפארק, גבעה שכול הזוגות הרומנטיים היו מתכנסים בשם אהבתם, תחושת הקנאה געשה בה. היא כול כך רצתה לחוש את הרגשתם, עד מאוד.

השעה קצת הייתה מאוחרת. הוא מאחר. לפתע פקד אותה תחושה שהוא לא יבוא.

גופה רעד, והיא שיחזרה כמעט את כול המילים שרצתה להגיד לו. אך עדיין דיברה בינה לבין עצמה אם להגיד לו: "אורן אני אוהבת אותך כבר הרבה זמן" או "אורן אתה מוצא חן בעיניי והייתי שמחה להכיר אותך"

היא תהתה איך הוא יגיב.

איך הוא יגיב כשיגלה שילדה שהוא לא יודע את שמה אפילו- מחבבת אותו.

אולי ראה אותה פעם בשיעור מדעים כשהמורה השיבה אותו לידה כדי שיסביר לה את החומר, אך זה היה לשניה בלבד ומהר מאוד הגיע הצלצול שמצד אחד כינתה אותו הצלצול "המגעיל" כי כול כך רצתה לשמוע את קולו ואיך שהוא מסביר לה.אך מצד האחר כינתה אותו כ"צלצול הגואל" כי כול כך פחדה לדבר איתו.

אך עכשיו, לאחר מחשבות רבות החליטה לדבר איתו.

"יהיה מה שיהיה" אמרה לה מירב כשניסתה לעודד אותה. "אל תידאגי הוא ילד טוב"

אך כמה שיהיה ילד טוב, תמר הרגישה חוסר ביטחון עצמי, וככול שהתקרבה לגבעה ההיא הרגישה כמה דקירות בליבה כאילו הוא עומד לפרוץ בעוז.

הוא מאחר....... חשבה ודמעה החלה לרדת בעיניה, היה ברור לה שהוא לא יבוא. עוד כמה דקות, החליטה, עוד כמה דקות ואז היא תעזוב הכול,תלך ותשכח אותו לעד. אך רגליה לא רצו לעזוב.

הוא לא יבוא..... הוא לא יבוא.... ניסתה להכניס למוחה הקשוח שסירב להבין זאת. הדמעות כבר התפשטו היא ניסתה לעצור בעדם, לא רצתה להראות לשאר האנשים שישבו שם לתת לה מבטים רחמניים עוד יותר ממה ששלחו עד עתה.

השמש מזמן שקעה, היא כבר נעלמה לה מבעד לאופק, ציפורי הדרור התעופפו להם לעברה, מנסים לחפשה, הם זקוקים לחום. לאהבה. כמוה. היא נזכרה בחיוכו שכבש אותה, שערו הבהיר התעופף ברוח כשעמד על יד תחנת האוטובוס, הוא יפה כול כך, נראה בוגר ומסתורי. לא כמו חבריו הילדותיים.

"את נראית יפה בחולצה הזאת" היא נזכרה שפעם אמר לה, סתם ביום המרוכז של היסטוריה, כשבאה עם החולצה הצמודה שהחמיאה לה מאוד והג'ינס המשופשף. הפעם לבשה אותו, הוא אהב את זה. אבל עכשיו, פניה העצובות נתנו לה מראה מרושל במעט, היא שלפה את הסרט לשיער שלבשה, והביטה על הזוג האחרון לידה שהתנשקו באהבה.

היא השתדלה שלא להביט עליהם יותר מידי. לא להראות שהיא מקנאה.

היא קמה על רגליה למרות שסירבו מעט מלקום, והתקדמה לעבר תחנת האוטובוס האכזבה פקדה אותה, ציפורי הדרור שנשארו הביטו עליה במבט דיכאוני.

אך היא לעולם לא תדע- וזה מה שרק הציפורים ידעו- שכאשר פסעה לכיון התחנה, מהצד השני הגיע מישהו שחיכתה לבואו. והציפורי הדרור רק ריחפו מעל ראשו.