נתת לי הכל.. הכל

אלין,

אני זוכר אותך, עיניים תכלת בהירות בהירות שיער שחור שחור חלק ארוך מן תסרוקת
קלאופטרה כזאת.. השפתיים שלך.. הגדולות.. האדומות כדם.. הרגליים הארוכות שלך.. הגוף
המושלם שלך.. אני זוכר הכל בך.. אבל היית כלום, ריקה, אטומה לרגשות, אטומה להכל אבל
כולם רצו אותך.. אני זוכר כמה רדפו אחרייך.. אני זוכר איך פגעת בהם אחד אחריי
השני.. היית חייה במן בועה כזאת של אמת, בחיים לא היית משקרת ופגעת.. כל כך פגעת..
זה שיגע אותי האדישות הזאת שלך.. חוסר התמימות שלך וחוסר הרגישות שלך זה הטריף
אותי.. והלכתי לדבר עם חברה שלך.. שאלתי מה את אוהבת.. היא שתקה, הבנתי זה אבוד, אז
שאלתי מה את שונאת ואז התחילה רשימה.. תמימות, טיפשות, צביעות, שקר, בגידהף מתנות,
שמזמינים אותל סרט, רומנטיקה, מילים יפות.. וזה עוד ממשיך.. הייתי המום! מה את? אין
לך רגשות בכלל? מה את אבן? למה את כל כך קרה? מה יש לך? מה קרה לך? הייתי חייב
לדעת? סיקרנת אותי.. הייתי חייב להבין גם מה כולם מוצאים בך? את רק מראה.. את
השלמות בהתגלמותה אבל את כלום מבפנים. אז התחלתי לצאת איתך.. כל יום למדתי משו חדש
עלייך.. למשל שאת חכמה..ואת מאד חכמה, שאת אף פעם לא אהבת.. ואני מובלבל, חודשיים
ואני לא יודע מה נסגר... "את אוהבת אותי?".. ואת מסתכלת עליי "לא" אאוץ', איזה
לא... מה זה? כל כך קר ואדיש? לא אכפת לך? מאיפה הבאת את הלא הכל כך מתנשא הזה? "לא
אכפת לך בכלל אה?".. ואני מיואש.. "אכפת לי ממה?" את אפילו לא מבינה, את אפילו לא
מבינה... זה משגע אותי אני מתרגז עוד יותר "את כלום.. את תהיי לבד.. את יכולה להיות
הילדה הכי יפה בעולם אבל אין בך כלום.." והלכתי.. השארתי אותך אצלך בבית והלב שלי
צעק כי ידעתי.. ידעתי שלך זה לא מזיז בכלל. "אני פוחדת לאהוב" אני נעצר "אל תלך"
ופעם ראשונה.. הקול שלך כבר לא בטוח בעצמו.. אני שומע בו מן רעד.. "מצטער.. אני לא
אחד מהשחקנים במשחק שלך.. שיהיו לך חיים מאושרים" ואני הולך.. לא יודע למה עשיתי את
זה כל כך הסתקרנתי לשמוע אבל הדפיקות בלב גברו עליי והלכתי.. וחודשים עברו ואני
מקבל הודעה ממך.. ’הצלחת לעשות משו, אני צריכה לראות אותך’ ואני לא מאמין את לא
שחכת אותי עדין.. אני רועד הלב שלי רועד מהתרגשות.. אני לוקח את הרגליים שלי ורץ
אלייך הבייתה, עולה אלייך לחדר ואת עומדת במרפסת מעשנת.. אני נכנס למרפסת ואז זורקת
את הסיגריה ונכנסת לחדר ואני אחרייך.. "למה אני פה?" ואני מתנשם כמו מטורף.. ואת
מתקרבת ומנשקת אותי.. כל כך התגעגעתי לנשיקות האלה.. "לימדת לאהוב, אותי לימדת
לאהוב".. שכבנו.. ואז 3 שנים היינו ביחד.. והייתי צריך לעזוב.. כשעזבתי את לא
בכית.. את גם לא באת להיפרד הכרתי אותך יותר מידי טוב וידעתי למה.. לא כעסתי.. אחרי
שנתיים חזרתי לארץ.. הראשונה שעלתה לי בראש הייתה את.. הלכתי אלייך הבייתה אמא שלך
חיבקשה אותי עם דמעות בעינייה וקראה לך.. את רצת מהחדר שלך במדרגות למטה וראית אותי
עומד שם.. עם כל המזוודות עם הכל.. החזקת ביידך מכנס הפלת אותו למטה והתקרבת אליי
באיטיות.. ואז התחבקנו.. ואמא שלך מסתכלת וכל כך מאושרת.. ואנחנו מתחבקים אולי כבר
רבע שעה ואני מרגיש את הדמעות שלך.. אנחנו עולים אלייך לחדר.. ואת כועסת שעזבתי..
שלא כתבתי שלא התקשרתי.. גם את לא.. ככה היה הכי טוב.. לשנינו.. אבל אלין, את יודעת
שאני אוהב אותך... ואני תמיד אוהב.. אני שמח שהתגברת על הפחד שלך..

בני