מאז יום מותך...הכל אחרת! למה הלכת? למה עזבת אותי לבד?עדיין אוהבת ולא שוכחת.

מלאך שלי... כמעת שנה עברה ואני עדיין לא מאמינה שלא תחזור לעולם..
אני זוכרת את אותו ערב כאילו היה אתמול. שישבנו כל החברה אצל אפי בבית וחיכינו רק לך כדאי לצאת לדום.
חיכינו... אך במקומך הגיע שוטר והודיע לנו על מה שקרה.
שהוציא את ארבעת המילים הנוראיות האלו מהפה כל העיינים הופנו אלי.
''מתן נהרג בתאונת דרכים'' אמר ונישאר לעמוד ליד הדלת.
ארבעת המילים ששברו אותי במקום! נישארתי לשבת בכורסה מבלי להזיז שום חלק בגופי
ולהביט באותה נקודה שהסתכלתי עליה מאותו רגע שסיים את המישפט.
חשבתי שזה חלום,חלום רע,בלהוט,סיוט ושעכשיו אני יתעורר ויראה אותך שוכב לידי במיטה.
ניסיתי להיתעורר...אך ללא הצלחה.
עצמתי את העיינים כדאי שהדמעות לא יתחילו לרדת,אך בזה כן הצלחתי, או שבעצם לא הייתי
צריכה להצליח לעצור אותם, זה פשוט לא היה מקום לדמעות. זה היה הלם מוחלט.
חשבתי שזאת בדיחה,אחת הבדיחות של הראשון באפריל, אבל ידעתי שהיום זה 24 ליולי.
אחרי זה התחלתי לזרוק מבטים על כולם. קודם כל על אפי שאתה החבר הכי טוב שלו...
או שבעצם היית, אחרי זה על אלמוג ואז על דנה וליאת.
רציתי שיגידו שזה סתם בצחוק...סתם מתיחה...ושאתה עוד מאט בא ,אך כולם שתקו.
השפלתי את ראשי בריצפה ואז הרגשתי את הדמעות, את הכאב שמתחיל מהראש ויורד
אט אט למטה, עבר לגרוני ואיתו הרגשתי אבן ניתקעת שם ומתחילה לחנוק אותי.כל כך רציתי...
התפללתי שהיא תחנוק אותי למוות אך לא היא ירדה למטה לכיוון הלב והרגשתי אותו מתנפץ לאלפי
רסיסים קטנים. אחר כך הוא ירד לבטן, הרגשתי אותו שם,משתולל ,מנסה לצאת אך ללא הצלחה.
הוא ירד אל הרגליים ואז הרגשתי את הברכיים מתחילים לרעוד. הרגשתי כאילו שזה משהו שניתקע
בתוך גופי ולא יודע מאיפה לצאת. הרגשתי שעוד פעם משהו התחיל לחנוק אותי...אבל לא בגרון אלא בלב... כי ניראה לי שזה המקום הכי נוח שהכאב מצא לעצמו להישאר בו.הרגשתי את הדמעות זולגות על פני.
דמעות שמגלות את הכאב שנאחז בלב ...דמעות שמשאירות בתחושה של חוסר הגנה ...חוסר יציבות...חוסר ביטחון. שמתי לב שאני לא מרגישה את הרגליים,את הידיים את הראש.תאמת כבר לא ידעתי מה אני מרגישה :כאב,עצב,כעס.רק דבר אחד רץ לי בראש באותם דקות שניראה כמו נצח ''מה אני יעשה בלעדיך?'' וזה חזר וחזר וחזר על עצמו אלפי,מיליוני פעם וכל פעם יותר ויותר חזק.הראמתי את ראשי וראיתי את ליאת ואפי יושבים אחד ליד השני ומחזיקים ידיים ,את אלמוג ודנה אומדים מחובקים,ואני...אני הייתי לבד. התחלתי להגיד לעצמי ''למה דווקא לי... למה.... למה דווקא אני???'' אך אף אחד לא ענה לי...
הרגשתי שהחיים נעצרו ולא רצו להימשך. אחרי זה התחלתי להאשים את עצמי בזה שהוא נהרג, בזה שאם לא הייתי נותנת לו ללכת לא היה קורה כלום. אבל אז הבנתי שכלום לא יחזיר לי אותו...לא בכי לא כעס לא מכות לא התחננויות לא כסף,כלום! הרגשתי שנישארתי לבד...אני והזיכרונות.
הזיכרונות המתוקים שלנו ביחד. ולחשוב שעוד חודש וחצי היה אמור להיות שנתיים מאז שאנחנו חברים.
שנתיים של להיות עם הבן אדם הכי מדהים שאי פעם ניברא לעולם הזה .בן אדם שידע לאהוב וידע להיות נאהב. בן אדם שתמיד נתן מכל הלב לחברים ,מישפחה ואנשים שהוא אוהב. הרגשתי ריק בלב...בלי רגשות,בלי עבר,בלי מתן.
אני לא זוכרת איך ניגמר אותו ערב אבל מה שאני כן זוכרת שכל הלילה לא עצמתי עין ורק בכיתי, בכיתי ובכיתי.
באמצע הלילה פתחתי את החלון והתחלתי לחפש את הכוכב הכי גדול בשמיים כמו שאנחנו תמיד היינו עושים
ומצאתי אותו ממש ממש מולי, כאילו מאיר את חלוני. הסתכלתי עליו במשך שעות וחשבתי על כל מה שעברנו יחד...ובאותו זמן לא ספרתי דמעות.
היסתכלתי על השמיים וידעתי שאתה אי שם...בטח מיסתכל עלי וכמוני מת מגעגוע...
מגעגוע למשהו מושלם שכל כך לא רציתי שיגמר אבל אף אחד לא שאל את רצוני.
בהתחלה היה לי קשה לקום בבוקר ולדעת שאתה כבר לא איתי...
שכל מה שנישאר לי ממך זה שתי תמונות מהים,מישפחתך האוהבת והתומכת כאילו אני בת בית ומכתב שכתבת לי שבו הצעתי לי חברות.
עדיין אתה מופיע אצלי בחלומות ועייניך הירוקות כל כך נוצצות. אני מרגישה אותך כל כך קרוב אלי,
מנסה לגעת ורק אז מבינה עד כמה שאני טועה ועד כמה שאתה רחוק. אני רוצה לבכות כל פעם
שאני ניזכרת בך אבל מיתאפקת כי אני יודעת שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור.
אני מודה לה' שהפגיש אותי איתך ושהיית חלק מחיי ותמיד תישאר....כי היית אהבה ראשונה...
לא אשכח ואוהב כל החיים.
ואני יודעת שבקרוב ניפגש...