למישהו ששייך לעבר...

בכול מכתב שכתבתי לך התחלתי במילה הראשונה "אהוב" אבל עכשיו כבר לא אוכל יותר לכתוב את אותה מילה כי כבר ממזמן שאינך עוד אהובי אלה רק אדם חשוב ששינה את חיי אבל כבר שייך לעבר הרחוק.


למרות שאף פעם לא דיברנו אפילו לא שלום קטן הרגשתי שאתה היחיד שהכי קרוב אלי כי כשהייתי עצובה כיאלו ידעת בלי שאומר רק הספיק שהבטת לי בעניים וידעת הכול.


שעברת קרוב אלי או ממולי זה היה פשוט רגע הכי קסום את הסתכלת ואני העניים נעוצות אחת בשניה עד שהתרחקנו.


היו לנו אלפי רגעים , רגעים שבהם הינו קרובים ידענו אחד על השני מה הוא מרגיש מבלי שנאמר מילה אחת , וגם רגעים שהרגשתי שאתה רחוק ותחושת האכזבה עלתה בי...


המון זכרונות עצב שמחה ציפיה אכזבה התרגשות כול כך הרבה דברים הרגשתי כלפיך. אהבתי אותך שנאתי אותך באותו הזמן הרגשתי שאתה חיי בתוך ליבי ולא מוכן לעזוב...


מי שיקרא את המכתב בטח יחשוב הם היו חברים וזה מה שמצחיק בסיפור הזה שלמרות המבטים הרגעים הזכרונות לא הכרנו באמת לא דיברנו אף פעם... ולמרות זאת התאהבתי אהבה ממבט ראשון ומיוחד.


אבל אכזבת אותי גרמת לי בעניים שלך לחשוב שקורה משהו שאתה מרגיש כלפי משהו מיוחד וציפתי כול כך והתרגשתי נורא עד שראיתי אותך באותה המסיבה רוקד מתנשק עם ילדה אחרת באותו הרגע הרגשתי איך הלב כבר לא פועם איך הדמעות צועקות כבר לצאת כול כך כאב לי הרגשתי המון כאב שאף פעם לפני לא הרגשתי.


ואז מאותו הרגע בלי להסס החלטתי לשמור את רגשותיי ולשכוח ומאז ועד היום עבר לא הרבה זמן אבל מנסה בכול הכוח לשכוח עדין לפעמים חושבת אבל יודעת שלא משנה מה לא אשוב לאהוב אותך באותה אהבה שהייתה כי אותה אהבה למרות שהייתה גדולה כבר מתה הכאב שלי בגללך הרג אותה.