אסון שהחזיר את האהבה ~!~ - פרק 1

"אני מצטעררר.....ובחיים שלי לא ניסיתי לוותר...

אני אוהב אותך לא כמו כל אחד אחר...למרות הכל

אני מצטער

נשבע לך....."





אלהה...אלה המילים האחרונות ש-ה-ו-א אמר לי....

זה ה-י-ה....מישהו שהיה חלק מהחיים שלי..

ה-י-ה

זה נישמע לי מוזר [?!~?!?~]

היה לנו כ''כ טוב....שאני לא מבינה מה הוא חיפש באחרת...

ואלה...אלה המילים האחרונות שהוא אמר לי..

שהוא מצטער...

פפחח..

וגם באותו רגע שהוא היה איתה....הוא לא הצטער ?!?

זה דווחה...

לא עניתי..

התעלמתי..

התנתקתי...

לא רציתי לשמוע..

לא דיברנו על מה שקרה...

לא חשבתי עליו...

לא דיברתי עליו...

לא ראיתי אותו..

הוא לא ראה אותי...

ולמרות הכל....

אהבתי אותו....ואני עוד אוהבת :(

היינו חברים 3 חודשים...זה נשמע קצת...אבל האהבה שלנו ה-י-י-ת-ה חזקה מהכל....

לא ידעתי איך להגיב מרוב שאהבתי אותו...

אז החלטתי להתנתק...ללכת ולא לחזור

שהוא לא ישמע ממני !

/שהוא לא ישאל עלי !

/שהוא אפילו לא יעיז לראות אותי !

וככה...ככה אחרי חצי שנה של הבגידה....הוא לא שמע

לא דיברנו

לא ראינו

כ-ל-ו-ם...

וחשבתי....רק ח-ש-ב-ת-י ששכחתי אותו..

לא ראיתי...

לא שמעתי...

אני לא יכולה לאהוב רוח ?!

המשכתי בחיים שלי כאילו כלום לא קרה...ואפילו לא בכיתי..!~!~!





.....20.6 בשעה 1 וחצי בלילה...

אחרי המסיבת סיום....

ישבנו כולם

מצאנו איזה מפעל ישן שסגרו אותו והתיישבנו שם...

צחקנו.....העברנו חוויות

שתינו...לכבוד סוף החטיבהה...כולם שיכורים מ-ת-י-ם

והיה לי כ''כ כיף.....

רונן.....מהשכבה....מתוך שכרות הוא התחיל להדליק דברים עם המצית..

צחקנו ואף אחד לא עצר את האש....אף אחד

כולם מסטולים....בטח חושבים שהאש זאת אשליה...

זה התחיל להתפרץ מסביב..

ואז...ואז כולם באמת התחילו להבהל...ולרוץ..לרוץ לרוץ ולרוץ ולצאת החוצה

ופתאום..שמעתי בום גדול.....ומאז....

קמתי בבית חולים

"אמא?"

"שנאל....איך את מרגישה?"

"כואב לי קצת הראש.....אמא מה קרה?"

"הייתה שריפה שהייתם בבניין ורוב הילדים יצאו מזה.....את ועוד 2 ילדים הייתם במצב
קשה...יצאת מזה ילדה שלי"

"אמא.....מה התאריך היום?"

"את פה הרבה זמן שנאל.....הייום כבר ה-22.7....לא התעוררת....את היית בשוק טוטלי...

היה במפעל חומר מסוכן שהאש נגעה בו הכל התפוצץ....יצאת מזה שלמה

אבל רק לראש נכנס לך רסיס...ועכשיו עכשיו הכל בסדר."



חודש...ויומיים...

הייתי בבית חולים....

בתרדמת עמוקה....

וכשהתעוררתי...לא זכרתי הרבה דברים.....את אחי הקטן....חלק
מהחברות...מהידידים...מהאהבות שהיו לי...

את הכתובת של הבית לא זכרתי.....

הרבה דברים...

שנכנסתי הבייתה....כולם היו שם...עם בלונים , עוגות , מתנות , פרחים.....

"מי אלה האנשים האלה אמא?"

"הם האנשים שקרובים אליך........"

שלומי היה שם............לא זכרתי אותו...אבל זה שלומי שלי מלפני חצי שנה....

ניכנסתי הבייתה...

הסתכלתי על כל האנשים האלה.....את רובם לא זכרתי...

ניכנסתי לחדר...ואחי הקטן אחרי...

"אתה בן דוד שלי ? "

הוא הסתכל עלי......בעיינים דומעות.....יצא מהחדר בריצה....ובכה.

"אמא לא התכוונתי....."

ואני בוכה , מבוהלת , מבולבלת.

"שנאלי לכי לנוח.....הכל בסדר הכל טבעי..."





המשך בקרוב =]