החיים לא הוגנננים =/ עצצוב .. כננססו

אז ככה.. הייתי הילדה הכי שמחה בעולם..

היינו המשפחה הכי יפה שיש..

בחופש הגדול בין כיתה ה' ל-ו'

אני את אמא שלי איבדתי ..

אמא שלי הייתה בהריון.. בחודש שביעי.. עם שתי תאומות..

אבל הערבים הבני שרמוטות האלה פוצצו לי אותה..

בבווםם אחד, שינה חיים שלמים..

אמא לא נפטרה במקום..

היא הובלה לבית חולים, במצב קשה.

הרופאים אמרו לאמא שהיא צריכה לבחור - או היא , או התאומות..

אמא שלי בחרה בתאומות..

שבסוף, גם אותן לא הצליחו להציל..

בבית חולים,

אמא שלי דברה איתי, ואמרה לי להיות חזקה בשביל אבא,

ובעיקר בשביל אחי הקטן, שהיה אז בן 3..

והשביעה אותי שאני ינסה לא לבכות..

וכשסיימנו לדבר - חצי שעה לאחר מכן, היא נפטרה ..

בחיים שלי לא ראיתי את אבא שלי במצב כזה..

הוא בכה דם,

הוא צעק,

הוא לא עיכל את מה שקרה למשפחה,

בשעה אחת,

כל החיים שלו נהרסו לו..

אמא - האור של הבית שלנו ושל החיים שלנו - כבר לא פה ..

ואני , שהבטחתי לאמא שאני יעשה כל מה שאני יכולה בשביל להיות חזקה,

לא בכיתי..

חיזקתי את אבא ,

ודאגתי לאחי הקטן..

שבוע שלם , שדמעה אחת לא זלגה לי מהעיניים..

עד שכבר ממש נשברתי..

כי בכל זאת.. איבדתי את

א מ א



...

שנתיים הסתגרתי בבית..

בדכאונות שלי,

טיפלתי באחי הקטן..

ובקושי למדתי..

אכלתי בלי סוף.. והשמנתי כמו פרה

שנתיים בלי חברים..

ניתקתי קשר עם המשפחה שלי,

שנתיים של עצב :/

...

אחרי שנתיים, בכיתה ח'.. התחלתי להקשיב לאבא שלי,

שתמיד אמר לי,

להמשיך הלאה,

כי אמא לא תחזור,

הוא הזכיר לי שהבטחתי לה להיות חזקה,

ושלהיות חזקה זה לא אומר לרחם על עצמי..

הלכתי לבצפר,

התחברתי מחדש,

למדתי,

יצאתי,

ביליתי , עשיתי חיים..

והייתי הולכת לבית עלמין לאמא איזה 3 פעמים בשבוע..

כדי לדבר איתה..

...

בסוף כיתה ח'

החלטתי שאני רוצה ללכת ללמוד בפנימיה צבאית..

אבא לא הסכים בהתחלה,

אבל ממש רציתי..

הלכתי, נבחנתי.. והתקבלתי (קציני ים עכו)

בסופו של דבר..

אחי הבכור כבר התגייס לצבא,

אחי הגדול השני היה בשיא הבגרויות ב-יא..

ואבא שלי היה עובד מהבוקר עד הערב..

אז הוא החליט להביא הביתה את הדודה שהוא יודעעע

שאני הכי שונאת בעולם..

הוא ידעע את זה..!!

אבל זה כדי שיהיה מי שיטפל באחי, בזמן שאני בפנימיה..

כולן שם היו ממש בנות יפות..

ואני הייתי ילדה שמנה..

לאט לאט, התחלתי להקיא..

נהייתי בולמית,

ותוך 3 חודשים רזיתי 21 קילו..

את העצמות כבר ראו לי..

ואני עוד הרגשתי שמנה..

אפחד לא הבין מה יש לי שאני כזאת רזה,

עד שחברות שלי גילו את זה, והלכו לספר למדריך שלי

שסיפר לאבא שלי..



מצאתי את עצמי מאושפזת בבית חולים שבועיים..

לא יכולה לזוז..

בסוף שחררו אותי..



ומאז לא הקאתי שוב..

ושמנתי טיפה,

והפכתי להיות ילדה נורמאלית..

באותו זמן היה לי חבר..

התחלנו מהחופש הגדול בין ח' לט'..

הוא היה חייל..



את החייםםם שלי נתתי לו..

אין.. כזאת אהבה, עוד לא ראיתם.. באמת..

כמה דברים נתתי לו, כמה מכתבים כתבתי לו.. כמה נשיקות הוא קיבל..

איןן איןן ..

במילים אני לא יכולה לתאר כמה גדולה הייתה האהבה שלי אליו..

אחרי 10 חודשים שהיינו ביחד..

שכבתי איתו..

הייתי כולי שלו..

נתתי לו הכל,

שירגיש מה אני מוכנה בשבילו..

והייתי סך הכל בת 15 וחצי..

אחרי ששכבנו..

הכל הכל הכל התחיל להשתנות .. לרעה.

הוא התחיל להשפיל אותי,

להתייחס אלי מגעיל,

כמו לאיזה בובת מין שלו.

מתי שבא לו עלי הוא יבוא ומצידו אפילו בכוח,

וכשלא בא לו.. הוא מרים עלי ידיים..

ככה סבלתי חודשיים..

את האלימות שלו..

הוא כיבה עלי סיגריה, קילל אותי, ירק לי בפרצוף, נתן לי סטירה,

צעק עלי, שבר לי את הפלאפון כדי שאני לא יוכל לדבר עם אפחד..

אמר לי מה לעשות,

עם מי להסתובב,

עם מי לא להסתובב, באיזה שעה לחזור, אם בכלל ללכת..

מה ללבוש, מה לא ללבוש..

ואם דבר הכי קטן לא היה מתאים לו.. זה ישר מכות =/



למרות שהתחננתי שבכיתי לו, שצעקתי בפניו שיפסיק, שאני א ו ה ב ת אותו,

זה לא הזיז לו בלירה..

עד שכבר באמת זה התחיל להמאס עליי..

נפרדתי ממנו..

זה היה בסוף החופש הגדול האחרון...



למרות.. שעדיין הוא לא יצא לי מהראש..

כי בכל זאת.. הבנזונה הזה היה הראשון שלי בהכל..

לפניו לא היה לי קשר רציני..:/



בכל מקרה..

עכשיו אני בכיתה י',

לומדת בתיכון רגיל,

גרה עם אבא, והמשפחה המצומצמת שלי..

מצאתי לי את החברה הכי טובה שיש..

שאני והיא כמו אחיות..

ובאמת היא הבנאדם היחיד שאני מרגישה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות..

לומדת כמו שצריך..

חבר אין לי..

ואני גם לא רוצה..

ו.. זהו..



בעצם מה שאני באה להגיד לכם בכל הסיפור שלי,

זה שאף פעם אל תגידו שהחיים בזבל..

כי אני ?

למרות כל מה שעבר עלי,

אוהבת את החיים,



אני יגיד לכם משפט, שאבא שלי אמר לי

"אלוהים מציב לנו רק בעיות שאנחנו יכולים להתמודד איתם,

לעבור אותן, לשרוד מהן, וללמוד מהן.."



אנשים.. אלה החיים.. תלמדו איך לנצל אותם כמה שרק אפשר..

כי אם לא עכשיו.. אז מתי ?!..



....................................................





זה לא הסיפור שלי .. וגם לא של מישהי שאני מכירה..

זהו סיפור אמיתי, שבא ללמד אותנו משהו על החיים..



מקווה שזה עזר לכם להעריך יותר ת'חיים . .