אומרת לך הכל במכתב-->בקשה תגיבו לי / טיפה ארוך

אתה יודע כשיצאנו לחופש... אמרתי לעצמי שעכשיו אני לא יוכל לאהוב אותך..ככה קרוב כמו כל יום שאני לידך...כמעט שלך..עכשיו זה יהיה אחר עכשיו זה רק אני..אני והתמונות שבכל חדרי... מתנהגת כמו שבוייה שלך..תמיד הולכת אחרייך.. כל הזמן רוצה עוד אלייך.. אתה נותן בי את הכוח להמשיך לצעוד ולא למעוד... להמשיך בחיים אבל לפעמיים אתה גורם לי להרגיש לבד כל כך לבד... רק אני והדמעות שלא מפסיקות לנזול מעיניי כל לילה יום אחרי יום לילה אחרי לילה יושבת ובוכה... לא מבינה למה אני לא שלך... אחרי כל מה שעשית.. אבל..אתה טעית.. פגעת בי כמו שאיש לא יכול לפגוע.. אתה יודע איזה בושה זאת ללכת לראות אותך מרחוק אתה מתקרב ועובר בגללי בדרכה? איזה השפלה כאילו אני חידק שאתה לא רוצה להתקרב אליו.. אתה לא מבין שאני אוהבת אותך... ובגלל זה אתה לא מפסיק עושה משהו טוב ואז חייב להרוס בונה והורס בונה והורס כמו מטומטם שלא יכול להשאיר אהבה שלמה.. בלי מריבה.. עוברת ברחוב לידך לא אומר שלום... לפעמיים אני כל כך רוצה שזה יהיה חלום.. שיום אחד אני יתעורר ויהיה איתך.. חברים.. מתנשקים מתחבקים.. ולא מתנהגים כמו שני ילדים זרים.. אתה יודע כל כך רציתי להגיד לך להסתכל לך בעיניים ולומר לך שאני אוהבת אותך.. אבל בגללך.. שוב פחדתי.. שוב הרסת את התקווה שהייתה.. אתה לא מבין שאתה הורס אותי שובר אותי כל פעם מחדש מנסה להתקרב אלייך ושוב אתה בורח.. אני יודעת שאתה אוהב אותי.. כולם מדברים..עלינו.. על זה שאתה אוהב אותי ואני אותך.. ושאנחנו לא ביחד.. בגללך בגלל החברים שלך..בגלל כל הקנאה של ילדים.. בגלל שאתה כזה "סופר מקובל" ואני עוד ילדה מהשיכבה.. בגלל זה כולם מדברים.. מדברים על זה שאיך יכולת להתאהב בי אני לא מהחבורה שלך.. ושוב ושוב חושבת על מה שהיה יכול לקרות בינינו לפעמיים אני אומרת שכל כך הייתי רוצה שלא תיהיה מקובל.. ששנינו היינו עוד ילדים מהשיכבה וככה לא היית מפחד שירדו עלייך בגללי...כל כך רוצה שתיהיה שלייי רק שלי שניהיה ביחד ושסוף סוף האהבה שלנו תצא לדרך...