קצב החיים פרק 1

מאז שאני זוכרת את עצמי, מוסיקה הייתה בשבילי דרך חיים.

חייתי את המוסיקה, נשמתי אותה...כל הזמן, בכל מקום.

בתור ילדה אבא תמיד היה לוקח אותי לראות מופעי תאטרוןן...מדי פעם גם הופעות של
מוסיקה...

תמיד חלמתי לעמוד שם...להיות במקומם על הבמה...

להופיע...לשיר...להרגיש את המוסיקה ב"לייב" ופשוט לחיות אותה.

הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואני ייכנס אל תוך העולם הזה,

שסוף כל סוף אני יהיה חלק ממנו...

הרי ידעתי בדיוק מה אני רוצה..

ידעתי בדיוק מהו החלום שלי - להיות זמרת!

אפשר להגיד שהמוסיקה תמיד הייתה התרופה שלי - לכל דבר, לכל כאב שבעולם...

היא הייתה המקום אליו הייתי בורחת כשרע ליי...המקום שבו יכולתי לשקוע בחלומות

בלי שאף אחד אחר יפריע לי...

אולם בניגוד למה שאחרים חושבים לא רציתי את זה בשביל פרסום,

רציתי את זה בשביל עצמי..!!

בשביל להרגיש שהגשמתי את החלום הזה...

ושמה שאני באמת רוצה...הולך להתגשם לו....



אני ליאן שלב, בת 15 וחצי, כיתה י'.

מצב כלכלי?! טוב, אפשר להגיד אפילו טוב מאוד.

מראה חיצוני?! שער שחור ארוך מתולתל, עיניים ירוקות וגובה ממוצע.

אני גרה בצפון ת"א עם שלושת אחיי הגדולים ועם אמא.

אבא שלי חי בחו"ל ועדיין לא ברור מתי הוא חוזר לארץ, אולם אי אפשר להגיד שאני לא
מתגעגעת,

בכל זאת לחיות שנתיים בלי אבא זה קשה - אבל איכשהו מתגברים!

הכל התחיל בדיוק כחודשיים לפני יום הולדת ה - 16 שליי...החופש הגדול...

ה- 16 ליולי...

יום ראשון...שש וחצי בבוקר..אני מתעוררת למשמע צלצול הפלאפון שלי

"הלו?!" עניתי כששתי עיני עדיין עצומות

"ליאן?!" שמעתי את קולה של טובה מן הקו השניי...

טובה זו המורה לפיתוח קול שליי...

אני לומדת אצלה כבר 3 שנים ואף פעם לא פיספסתי שום שיעור...כנראה בגלל

זה היא תופסת ממני בנאדם אחראי ובוגר.

מוזר להגיד, אבל טובה היא היחידה שתמיד התנהגה אליי כאל ילדה בוגרת...

הריי אמא שלי ואחיי תמיד חיו באשליה שאני עדיין "הקטנה המפונקת" שלא

יכולה להסתדר לבד..

"כןן טובה מה קרה?!", שאלתי מופתעת...לא הבנתי למה המורה שלי מתקשרת אליי כל כך
מוקדם בבוקר.

"תתלבשי", היא אמרה לי "עוד שעה אני מגיעה לאסוף אותך"

עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, או לשאול את טובה לאן אנחנו הולכים...

היא ניתקה והשאירה אותי עם המתח הזה לשעה שלמה.

קמתי מהר מהמיטה ויצאתי לצחצח שיניים.

אמא, שכבר הייתה ערה וראתה טלוויזיה בסלון, הופתעה לראות אותי ערה.

"פרינססה...מה פתאום את ערה?!", אמא שאלה בעוד היא נותנת לי נשיקת 'בוקר טוב'

"טובה התקשרה...היא אמרה לי להתלבש..שהיא תכף באה", עניתי לה

"אהה נכון..", הבנתי שהיא יודעת על מה מדובר..לא האמנתי שכולם יודעים ורק אני לא..

הבטתי בה מחכה לתשובה..."נוו אז לאן אנחנו הולכים!?", שאלתי בסקרנות

"הפתעה", היא אמרה וישר נעלמה מן המקום.

השעה הייתה כבר עשרה לשבע...עליתי לחדר ופתחתי את הארון.

הוצאתי ג'ינס וגופיה ומיהרתי להתלבש ולהתאפר..

הבטתי לרגע על השעון - השעה הייתה בדיוק שבע וחצי

וכמובן - טובה כבר הספיקה לצפצף ממכוניתה...

לקחתי את הפלאפון וירדתי מהר למטה...

"מה היה כל כך דחוף?!", שאלתי

"יש לי בשורה מעולה", היא אמרה כשאמא עלתה למכונית, "חברת תקליטים שמעה אותך והם
רוצים להוציא לך דיסק!"

ברגע ששמעתי את הבשורה הטובה הזו מטובה...כל כך שמחתי!!!!

הרגשתי כאילו לפתע כל הדלתות נפתחות...החלום שליי סוף כל סוף הולך להתגשם..



"בוקר טוב!", אמרה טובה כשנכנסו בדלת הכניסה לחברה

אייל ((המנהל)) הגיע אלינו עם חיוך והתחיל לדבר איתה...

אני ואמא ישבנו בנתיים בצד, מחכות לרגע שבו נכנס אל הפגישה שלנו

בעוד אני שקועה במחשבות...התיישבה מישהי לידי

"את ליאן נכון?!", היא שאלה

"כן...", עניתי

"אני דנה הסוכנת החדשה שלך", היא לחצה את ידי...

"נעים מאוד", אמרתי

"יש לך את זה", היא הביטה ביי וחייכה, "שמענו אותך ושתדעי לך שיש לך קול מדהים!!"

חייכתי חיוך מבוייש ותוך כמה דקות היינו כבר בתוך המשרד.

דנה החלה להסביר לי מה הולך לקרות הלאה..

מתי מקליטים..מתי הפגישה הבאה...

אחרי שעתיים שלמות של הסברים היא לפתע שאלה "את גם כותבת?!"

"כן...בערך..." עניתי..ידעתי לכתוב שירים...אהבתי לכתוב אותם...

והאמת, גם יצאו לי כמה לא רעים..!!

היא הוציאה מהמגירה שלה דף ועליו כתובות מילים של שיר כלשהו...

שיערתי שזה הולך להיות השיר הראשון שלי...וכמובן - לא טעיתי

"אנחנו רוצים להוציא את השיר כמה שיותר מהר..", היא אמרה, "מחר בבוקר תומר ושירן
יגיעו אלייך ותתחילו לעבוד איתך עליו"

הבטתי בדף שניצב מולי...בוחנת כל מילה ומילה...מנסה לדמיין בראשי את מה שהולך לקרות
בעתיד..

הרגשתי איך השמחה שבי עוברת בכל חלקי הגוף..

כל כך קיוויתי שמעכשיו הכל יילך וחלק..ושסוף סוף יהיה לי דיסק משליי:]]

פתאום ניתקפתי הרגשה משונה...אולי פחד...

פחד ממה שאחרים יחשבו...

או אולי פחד מעצמי?! לא לעשות את הכי טוב שאני יכולה?!



חזרנו הביתה בסביבות 1 לאחר עצירה ארוכה מאוד בדיזינגוף...

עליתי מהר לחדר, הנחתי את כל השקיות והוצאתי את הפלא מהכיס...

--6 שיחות שלא נענו--

'נראה מי התקשר' חשבתי לעצמיי

--2 שיחות מלירונו'שש שליי--

--2 שיחות מדור נשמתיי--

שיחה אחת חסומה ועוד אחת מאבי - הידיד הכי טוב שליי

התקשתי ללירונה ראשונה:

אני - "יפהה שלייייי"

היא - "ליאא איפה היית כל היום חיפשתי אותך"

אני - "לא תאמיני מה קרהה.............", אמרתי והתחלתי לספר לה כל מה שקרה היום...

אני - "וואיי אני לא מאמינה מאמי שליי אני כל כך שמחה בשבילך"

לירון זו החברה הכי טובה שלי...יותר נכון האחות שאף פעם לא הייתה ליי

הכל אנחנו מספרות אחת לשניה...

כמה אני אוהבת אותה...בחיים לא הייתה לי חברה כזו טובה..

אחת שתמיד שמחה יחד איתי...עצובה כשרע ליי...ממש 'אחיות בדם'

אני - "טוב אני הולכת קצת לישון אני עייפה נדבר ביוש נשמתיי"

היא - "ביוש מאמי אוהבת'ך"



השיחה עם לירון הייתי לשם שינוי קצרה הפעם...הייתי כל כך עייפה שבקושי יכולתי לדבר

התקשרתי לאביי שסיפר שהוא מת מגעגועים וכבר רוצה להיפגש ((חמוד :P)) וכרגיל - היום
בערב מסיבה אצלו

והלכתי לישון...

'טררר טררר טררר' השעון המעורר צלצל בשעה 7

כמה הייתי עייפה...7 שעותת ישנתי!!!!

לא הספקתי לקום מהמיטה וכבר הגיעה הודעה חדשה לפלא

"עוד שעתיים אני אצלך והולכים...אני מתה כבר לראות את עידו שליי", ההודעה לא הייתה
אחרת מאשר - לירון

חייכתי וניגשתי אל המחשב...שחכתי שהשארתי אותו פתוח מאתמול בלילה...

הדלקתי את המסך...ולפתע מכל מקום צצה לי הודעה...

לפתע שמתי לב שיש הודעת מערכת....................