לעמוד על צוק

היא עמדה על צוק. כבר שנים שהיא עומדת ככה,אבל הפעם זה היה שונה, הפעם היא
החליטה לעשות את זה. לקפוץ למים ולא לחזור, לקפוץ מהצוק,מהצוק שהעיק עליה הרבה. היא
פשוט הרגישה שחייה הם לא חיים.גילה היה לא פחות מגיל חמש-עשרה. אך הרגישה שמיצתה את
חייה. הוריה התגרשו כשהייתה בגיל שבע, אך היא נשארה עם אימה העניה, ואילו אחיה, תום
,הלך עם אביה, איש קשוח בעל עסקים ידוע. מאז, חיה וחיי אימה השתנו. לא היה להם
כלום, אפילו מה לאכול בבית, ואמה הייתה חוזרת מאוחר מאוד לבית, שיכורה. והיא? היא
הרגישה כזאת מועקה, וגעגועים לחיים הנורמלים, ולאביה ואחיה שהיו כול כך יקרים לה.
היא לא הייתה מקובלת, ואנשים נהגו ללעוג לה בשל מצבה הכספי. וחוץ מכול זה, היא
הרגישה דבר שלא ניתן להסביר, פשוט שהיא רוצה לקפוץ, ולהותיר הכול מאחוריה, את כול
הבעיות. ולהתחיל הכול מחדש. ומה יגיד דניאל? שאלה שוב ושוב את אותה שאלה. תמיד אמר
לה שהיא צריכה להביט במראה ולהגיד: "אני יפה, אני חכמה". הוא כול כך יתאכזב. אבל
היא הרגישה תחושה שבערה לה בבטן, שמשהו כואב לה, אבל היא פשוט לא יודעת מה. ומה
יגיד דן? נזכרה פתאום. פניה החווירו והיא נתנה לרוח לפזר את שערה הבלונד. הוא צריך
להבין, חשבה, היא הסבירה לו בהתחלה שלא כדי לו להסתבך איתה, שלא כדאי לו להיות
איתה. אך הוא התעקש, בכך שהוא אמר שלא אכפת לו, ושהוא אוהב אותה.

שעות על גבי שעות התהלכה על יד החוף, עד שהסכימה לבסוף,למרות שזה לא ישנה כלום.
עכשיו הוא חייב להבין אותה, חייב.

היא סגרה את עיניה, היא האמינה שזהו זה, היא פשוט תעשה את זה. אבל היא כול הזמן
נזכרה באנשים, כעט נזכרה באנשים שכול כך שנאה, האנשים שעשו לה את המוות. אימא,
המורה למתמטיקה, נטלי הסנובית וחברותיה, שגרמו לה כול כך כאב, גרמו לה להזיל דמעות.
כשחשבה עליהם, גופה התהדק, עד שכמעט לא יכלה לנשום, בעיניה נצצו הדמעות,היא פקחה את
עיניה והביטה לאופק. הם עוד יצטערו, אמרה בטינה עמוקה, הם עוד יצטערו..... עוד
צעד.. ועוד צעד.. עד שכמעט היא עומדת ליפול.

"חכי!" אמר קול עמוק, קול מלכותי, ודי נמוך. היא הסתובבה לאחור, כמעט נופלת, וראתה
ילד בן 16 לא יותר, שערו היה בלונדיני, הוא היה גבוה, ועיניו הכחולות היו עצובות ,
עצובות מאוד.

"חכי!" אמר שוב, הפעם בקול חלש יותר, הוא לא הביט לה בעיניים.

"אל תעשי את זה, זה לא שווה את זה!" אמר. היא הביטה עליו נבוכה, האם מישהו ראה
אותה?!.

"מה?" אמרה בקול מבויש. אך הוא עדיין לא הביט לה בעיניים.

"אל תעשי משהו, שאחרי זה תצטערי עליו, אני מבקש ממך." אמר בשקט. היא השפילה את
מבטה.

"על מה אתה מדבר.. אני לא עושה.." ניסתה להגיד.

"את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר, שום אדם ושום מצב בחיים לא שווה התאבדות!" אמר
ישירות. לפתע משהו בגרונה פלט אזעקה קטנה. המילה האחרונה גרמה לה חלחלה, היא ידעה
שזה מה שהיא הולכת לעשות, אבל אף פעם לא קראה לילד בשמו האמיתי.

"ומאיפה אתה יודע?" אמרה בביטחון, שלא ידעה מאיפה לקחה אותו.

"תאמיני לי, שאני יודע. אני מבקש ממך, תלחמי על חייך, למען כול מי שאת אוהבת, למען
תום, למען אבא שלך, אל תעשי את זה!" אמר בקלילות.

"מאיפה את מכיר את אחי ואבי?" שאלה במפתיע.

"זה לא משנה עכשיו, המשנה זה שאני לא אתן לך לעשות את זה!" אמר בתקיפות.

"לעשות מה?" שאלה כלא מבינה.

"אל תשחקי אותה תמימה, את יודעת טוב מאוד, את מבצעת פה עבירה חמורה, את פוגעת לא רק
בעצמך אלא גם באחרים." אמר.

"ומאיפה אתה יודע? מאיפה את מכיר אותי כול כך טוב שאתה מבין מה אני הולכת לעשות?"
השליכה לעברו. שתיקה, שתיקה מרה, משהו בשתיקה אמר לה שיש פה משהו מסתורי בהחלט,
עיניו של המלאך שבהו ברציפה, התמלאו דמעות שירדו ללחיו.

"כי..... אני הייתי באותו מצב שלך, ואני כן קפצתי." אמר במפתיע.

שתיקה.

היא לא האמינה למשמע אוזניה. היא סגרה ופקחה את עיינה, האם עומד מולה מלאך?, בטנה
עדיין לא עיכלה את זה.

"באתי לעזור לך, לא לעשות אותו טעות כמו שאני עשיתי, " אמר.

"אבל.. חיי יותר גרועים!" הפגינה.

"לא יותר משלי, אני צופה בך ממזמן."אמר, הפעם הוא הביט על עיניה, והיא הבינה שהוא
לא משקר לה. היא התרגשה ממה שאמר, מה יש לו לחפש בילדה רגילה כמוה?, משהו בתוכה אמר
לה להילחם. היא הביטה על האופק, והבינה שיש לה את היכולת להמשיך.

"תשמע.." הסתובבה, אך המלאך כבר לא ניצב שם. מרחוק היא הבחינה באחיה תום, מתקדם
לעברה, היא רצה לעברו וחיבקה אותו. חזק.

" אני ואבא, באנו לקחת אותך, אמא מאושפזת, אצלנו תחיי יותר טוב" הפתיע אותה. היא
ידעה שאותו מלאך קשור לזה.... חייב להיות...

היא הביטה לעבר הצוק,לרגע קט, והביטה עליו.

"לא, תום, אני יחכה לאמא שתחזור, אני רוצה להילחם על מה שישי לי, אני רוצה להישאר
כאן." אמרה והפתיעה את עצמה. גם תום הופתע.

" את בטוחה?" שאל אותה. היא הנהנה ומחאתה את דמעותיה שהציפו אותה.

"קרה משהו?" שאל כשראה את עיניה הירוקות שבין נרגע היו אדומות מהבכי.

"לא!" אמרה "אני מצטערת.."

"על מה?" אמר כלא מבין, אבל היא רק חיבקה אותו.

מצטערת, יותר אני לא אריב אתכם, אני אהיה ילדה שלו הכרתם, ויותר מזה

יותר,

אני לא אעמוד על הצוק....



* לעולם אל תעשו דברים שאחרי זה תצטערו עליהם, תחשבו טוב, טוב, על מה שאתם עושים.

* ויותר מזה... שלעולם לא תעמדו על הצוק.