אתה זוכר?

אתה זוכר, כשמבטינו הצטלבו בפעם הראשונה? הרגשתי כל הפרפרים היפים שבעולם הסתובבו בבטני כשהעיניים הירוקות שלך הביטו בי.


אתה זוכר, כשדיברנו? את כל הדברים שאמרת? כאילו לקחת את כל המילים היפות בעולם ואמרת לי. איך הלכנו ככה, בין כל האנשים, והרגשנו כאילו אין איש מלבדנו. כאילו זה רק אתה, אני, והים.


אתה זוכר, כשהתנשקנו? כששפתייך פגשו בפעם הראשונה את שפתיי? לא היינו יותר אני ואתה, אלא אנחנו. וזה היה רק אנחנו, הים, ובוב מארלי, שלא שר לאיש מלבדינו, ברקע.


אתה זוכר, כששאלת אותי אם אני מתחרטת? אמרתי לך שאת זה אדע רק בהמשך, והסכמת. לא יכולת להבטיח לי שזה לא יקרה? האם כבר אז ידעת?


אתה זוכר, איך בהתחלה, לא רצית שאתחרט? שהיית מתקשר אליי? אני הייתי מסתכלת כל היום על צג הפלאפון בציפייה, וכשהיה צילצול, וראיתי את שמך על הצג, לא היתה מאושרת ממני בעולם. חיוכי היה גדול כל כך שזה כאב.


ועדיין כואב לי. אבל לא מהחיוך. אלא מאותה ציפייה ללא מענה, שתתקשר שוב. שתנסה שלא אתחרט.


כשדיברנו, קיוויתי שהרגע הזה, הקסום, יימשך לנצח. אך הוא נפסק. כמו האמונה שאני לא אתחרט...


ילד יפה שלי, תודה על הרגעים היפים השענקת לי, קצרים ככל שהיו...