הכאב אינו מרפה

אני לא בטוחה שמכתב ובתוכו הסיפור שלנו יכול להסביר את כל האהבה שלי אליך, אני
כל כך פוחדת רק מהמחשבה לאבד אותך, אני לא רוצה להסתכל בחדר ולראות שם בכל פינה
אותך ולהבין כמה טעיתי, זה כל כך קרוב הפרידה הזאת ואולי זה גם באשמתי שאני לוחצת
אבל כל דבר משפיע עליי. איתך אני רוצה לעשות את הצעדים הבאים,ואפילו את הכי גדולים
אבל אני פוחדת, פוחדת שהכל יהיה לשווא. כשסיפרת לי שבוע שעבר שזו אני או אמך הבנתי
שכאן אני פשוט צריכה לקום ולוותר כי איכשהו אני סתם מרמה את עצמי אולי באיזה מקום
אני מבינה אותך ואת ההקשבה שלך לאדם שהיה איתך ויהיה איתך כל החיים אבל,המילה שאולי
תשנה את כל מה שאמרתי עד עכשיו אני לא חושבת שאני צריכה לסבול מהיחס הזה ועל אחת
כמה וכמה שלא אמרתי או עשיתי שום דבר שגרם לזה, ואם עשיתי משהו זה להיות חלק ממשפחה
שאחרי הכל היא לא בחירה שלי וגם שם לא קל לי.

למרות הכל זה לא הדבר היחיד שמשפיע עליי קשה לי עם זה שאני לא יכולה לסמוך עלייך

ואין לי מושג איך להתמודד עם כל זה?