אני כותבת את מה שלא יכולה להגיד 2

אתמול במקרה ראיתי אותך ברחוב, ניגשת אליי ושאלת"לאן את הולכת?" התעלמתי ממך. ידעתי שאתה עוד לא יודע שאני מעודכנת..שעוד אין לך מושג שכבר גיליתי הכל על ההתערבות שלך.. התערבת עלי!!! על משקפי שמש!! משקפי שמש?!?! זה מה שאני שווה?! שוב ניסית לדבר אלי, ואני המשכתי ללכת, בלי לומר כלום, אז הלכת אחריי, וניסית שוב.. ושוב..עד שכבר התייאשתי.אז אני עצרתי, הסתובבתי אלייך ואמרתי לך הכל! סיפרתי לך שאני יודעת הכל על ההתערבות. שתקת לרגע, היה ניכר על פנייך שאתה המום. הסתכלת עלי במבט עצוב במקצת. הסתובבתי ורציתי ללכת, ידעתי שאם אני אשאר לידך עוד שניה אחת אני אפרוץ בדמעות. אבל אתה מנעת ממני ללכת, תפסת אותי חזק ביד וסובבת אלייך. אני חייבת להודות שמגע ידיך אוחזת בידי העביר בי צמרמורת נעימה..ביקשת סליחה, ושוב, ושוב. אמרת שזה לא נכון, שלא הייתה התערבות.. שזה הכל שקר שהמצאת כדי לכסות על האהבה שאתה מרגיש אליי. ראיתי דמעות בעינייך , אתה עזבת את ידי, ושוב ביקשת סליחה..ואז כבר ראיתי איך יורדות הדמעות לאיטן, "בבקשה סלחי לי.." אמרת, וברגע זה הרגשתי מן מחנק בגרון, כאילו שאם לא אסתלק משם מיד אני אפרוץ בבכי.. הסתובבתי בלי לומר כלום והלכתי משם..הלכתי אבל נשארתי שם, הרגליים הובילו את הגוף החק משם, אבל הלב והנשמה נשארו שם איתך. ליבי צעק, זעק, ביקש שאחזור, שאסלח, שאתן לך עוד הזדמנות, הלב התחנן, שאחזור לשם ואגיד לך שהכל בסדר אבל אני בחרתי להקשיב לראש, לראש שסירב להאמין לך, שידע שאסור לחזור שוב על אותה הטעות הנוראית. אני מצטערת, באמת מצטערת.. הייתי רוצה להאמין לך, אך איני יכולה..אני כל-כך רוצה, אך לא יכולה..לא רוצה להפגע שוב..לא יכולה לסלוח.. פשוט לא יכולה! מצטערת...