השרשרת...(סיפור אמיתי...)

השרשרת



"זה בשבילך" אמר איתן. הוא הצמיד לכפות ידייה של מאי ,מין קופסא קטנה, מאי נראתה
מופתעת, איתן לא היה טיפוס של מתנות.

תמיד הייתה נעלבת כשאיתן הביא לה, כשחגגו משהו, רק פרחי יסמין וקופסת שוקולד, אולי
עכשיו סוף סוף הבין.

"בשבילי?!" שאלה בערמומיות ובדקה את הקופסא מכול עבר. איתן חייך חיוך רחב, וחשף את
שיניו המבריקות." חג אוהבים שמח" אמר ונשק לה באהבה. מאי עדיין הביטה עליו, המומה,
כאילו הכל מוזר.

"רגע" מלמלה. " מי אתה ומה עשית לחבר שלי?"

איתן ציחקק כהרגלו, ומשך בכתפיו. מאי הביטה סביבה, ובדקה עם כול זה לא בדיחה של
איתן. כול מה שראתה היה ספסל מעץ באמצע פארק,שומם מאדם, באמצע הלילה. איתן עכשיו
היה רציני והביט על הקופסא.

" את לא מתכוונת לפתוח את זה?" שאל במהירות. מאי הביטה על עיניו שהביטו בשלה,
וחייכה חיוך מתוק. ידיה רעדו מדי בשביל לפתוח את הקופסא. איתן הבחין בזה ולקח מידיה
את הקופסא, לאט פתח אותה והוציא משם.....

" ואוו זה השרשרת שרציתי!" נדהמה מאי, והחזיקה בשרשרת דקה והתליון היה של לב קטן
ומיוחד מאבן מדהימה.

"זה שרשרת יפה לאישה יפה" החמיא לה איתן, מאי קפצה עליו בנשיקות, אבל אחרי שהפסיקו
היא הביטה עליו בשאלה.

"ממתי כול זה?" אמרה מנסה לברר מה קרה לאיתן בדיוק.

איתן נשא את עיניו אליה. " מה? אסור להיות חבר טוב?" שאל.

מאי ציחקקה. " לא אתה!" אמרה ולא הפסיקה לצחוק, איתן נעלב.

" קניתי לך את זה כי הבנתי שאני צריך להתאמץ שתישארי לידי, לעד" אמר ופניו לבשו
הבעת רצינות. מאי לא ידעה מאיפה לאכול אותו. לא היו לה את המילים המתאימות, לפתע
היא הבינה משהו.

"איתן" אמרה ועיניה נפערו. " אתה לא צריך להתאמץ ולקנות אותי במתנות, אני כבר שלך"

איתן נראה שמתקשה להבין זאת. "אבל את כול הזמן מתלוננת שאני לא מביא לך מתנות,
ועכשיו שאני מביא-"

"אתה לא צריך לשמוע לי, אני סתם בחורה פשוטה ונורמלית שרוצה קצת מתנות, כול עוד
תאהב אותי..." קטעה אותו מאי.

" שכחת להגיד, בחורה פשוטה ויפה" הרגיע אותה, מאי חייכה ברוגע, ומיהרה לנשק אותו.

"בכול זאת אני רוצה שתענדי את זה, שכול רגע ורגע תזכרי אותי" אמר איתן וענד לצווארה
את השרשרת, אותה שרשרת שאהבה.





מאי החזיקה חזק את השרשרת, ודמעות שוב נפלו מעיניה, היא נזכרה חזק ברגע ההוא שאיתן
נתן לה את השרשרת, אותו רגע עילאי, ומאושר, שהרגישה האישה הכי ברת מזל בעולם.

וכעת?! כעת היא מאותן נשים שבעליהן או חבריהם נפלו במלחמה.

כן..... הוא עזב... עזב לגמרי.....חזרה שוב ושוב להגיד לעצמה. איך זה קרה? הרי לפני
שהלך לאותו קרב , דיבר איתה והבטיח לה שיחזור בשלום, שהכול יהיה בסדר. ועכשיו...
הוא איננו.

דפיקה בדלת.

לא היה למאי חשק לפתוח. אולי זאת שוב תהיה מיכל חברתה שתנסה להסביר לה שככה הם טבעי
הדברים, ושכבר עברה שנה והיא צריכה להמשיך הלאה, היא לא רצתה להמשיך הלאה.

"הכול קשור בשרשרת הזאת, את צריכה להשתחרר מימנה" הסבירה לה מיכל, למאי לא היה חשק
להקשיב לה, רק חשבה על איתן.

איך היא תוכל להיפטר מהשרשרת הזאת? השרשרת שסימלה את אהבתו של איתן אליה, הרי הוא
בעצמו אמר כול פעם שהיא עונדת אותה, לזכור אותו. וככה היא זוכרת אותו, ככה היא
אוהבת אותו.

שוב דפיקת דלת, הפעם יותר חזקה והקפיצה את מאי ממקומה.

היא החליטה לפתוח, הדפיקות גם ככה החמירו את כאב הראש שלה, רק להפסיק אותם. היא
ניגשה אל הדלת ופתחה אותה. זה היה תמיר, אחיו התאום של איתן.

"שלום, מאי" אמר תמיר שהוא מחזיק בידו צלחת עטופה, גם עיניו נראו מיוסרות, יותר מדי
מיוסרות.

"קרה משהו?" שאלה מאי, מופתעת מבואו של תמיר אליה לבית.

תמיר משך בכתפיו ושפשף את עיניו, מאי תמיד ריחמה עליו. זה קשה לאבד בעל או חבר אבל
יותר קשה לאבד אח תאום זהה , אח קרוב מאוד.

"אימא חשבה שתאהבי את המרק שהכינה אז הבאתי לך" הסביר תמיר.

"תיכנס" פתחה מאי את הדלת לרווחה, תמיר נכנס כמעט בחשש.

"אז איך את מרגישה?" שאל כשמאי חיממה את המרק. היא הביטה עליו לרגע, מבט ישר לתוך
עיניו, ולפתע הרגישה צמרמורת, היא ראתה את איתן.

מאי התפרצה לפתע בבכי, תמיר מיהר לחבק אותה.

"מה קרה?" שאל.

" אתה מזכיר לי את אח שלך" המשיכה לבכות. תמיר הפסיק לחבק אותה.

" לא זה לא יכול להיות, אני ואח שלי תאומים לא זהים" אמר תמיר ולא העז להסתכל עליה.

" את הוזה" מלמל והביט עליה, נדהם.

"אני לא הוזה" מחאתה מאי בתוקף.

"את כן" לא שמע לה תמיר, הוא התקרב אליה קרוב וניער אותה. " מאי, את חייבת לשכוח את
אח שלי, להמשיך בחייך, הכול על פי גורל, וגם זה"

אחרי שאמר את זה מיהר לנשק אותה על פיה במהירות.

"תחשבי על זה" אמר, נבוך, ומיהר ללכת. מאי הייתה המומה ממה שקרה, בערך כחמש דקות
ישבה בלי לזוז ורצף הדברים עברו במוחה, המפגש, השרשרת, איתן, הקרב, הדמעות והנשיקה.

בלילה, מאי לא יכלה לישון, מה שאמר לה תמיר עלול להיות נכון, איתן הלך, נעלם, הוא
תמיד יישאר בחייה, אך הגיע הזמן שלה להמשיך הלאה. כי העובדה היא שאיתן מת, והיא
צריכה לחיות, להמשיך לחיות, כי זה מה שאיתן רצה בשבילה.

מאי קמה למטבח ומילאה את כוסה במים קרים מהברז, היא לגמה כמה כוסות, מזווית עיניה
היא ראתה את השידה שמולה היה מראה ענקית. מאי היססה, אך בסופו של דבר הגיעה לשם,
והביטה על עצמה במראה, עיניה הכחולות היו נפוחות, ושערה הכהה היה אסוף בפראות
בקוקו, והיא הביטה על השרשרת, השרשרת המיוחדת, ידיה רעדו, אך היא הזיזה אותם בכוח
לעבר השרשרת , לעבר הפותחן והורידה אותה, למרות כל הכאב, וזה עזר, תחושה של חופש
פקדה אותה, היא מימשה את השרשרת, ולפתע , נזכרה בעיניו של איתן.וחייכה.