איך הוא הפך להיות המרכז של החיים שלי..

הכל התחיל ביום בהיר אחד ששמתי לב שהוא קיים, הוא היה חדש בבצפר שלי. אני שנה
קטנה ממנו.

התחלתי להכיר בנות ששנה מעליי, נהיינו חברות טובות זאת הייתה מין קבוצה כזאת, אני
נהייתי חברה טובה במיוחד של שתי בנות, נהיינו חברות בלב ובנפש. אחת הבנות גם כן
הייתה חדשה [זאת החדשה הייתה חברה יותר טובה שלי..הייתי מדברת איתה על ה-כ-ל] החדשה
למדה איתו 8 שנים לפני שהיא עברה לביצפר שלנו. כלומר, היא הכירה אותו הכי הכי טוב
בעולם. באותו זמן שראיתי אותו, אנלא יודעת עם הייתי אומרת שזאת הייתה אהבה ממבט
ראשון, זאת אולי הייתה אהבה ממבט שני. כן זהו. זה היה ממבט שני! אז כמובן שחיפשתי
כל דרך להתקרב אליו, תמיד הייתי בסביבתו, באיזשהו שלב הוא שם לב שאני קיימת והוא
שאל אותי באיזה כיתה אני ואיך קוראים לי. ואז התחלנו "להכיר" כל פעם שהוא היה רואה
אותי הוא היה בא אליי והיה נותן לי נשיקה ומדבר איתי ומתעניין. כמובן שמאוד הערכתי
על זה. אין, אני לא יכולה ממש להסביר את זה אבל יש בו מין קסם כזה, מין דבר כזה
שכ"כ מושך אותי. זה לא שהוא נראה כ"כ טוב וזה לא שהוא אומר דברים ממש מעניינים, אבל
זה צורת הדיבור שלו, האופן שהוא מחלק את הנשיקות שלו ואת החיבוקים. זה פשוט עושה לי
את זה.

באיזשהו שלב סיפרתי לכמה אנשים ברוב טימטומי שלא הייתי צריכה לומר להם איך אני
מרגישה כלפיו. בסוף שתי חברות שלי החליטו לערוך מפגש אינטימי בביתן הן הזמינו אותי
[ברור, כל המפגש הזה נועד בשבילי] אותו, את חבר שלו, ואת חברה שלנו אחרת. עכשיו
בסוף התברר שחברה אחת שלי [אחת ממארגנות המפגש] סיפרה לחבר שלו על המפגש ועל הסיבה
האמיתית שהם עורכים אותו והוא סיפר כמובן לו. עליי. על איך שאני מרגישה. בהתחלה
התרגשתי והתעצבנתי. אבל אז חשבתי על זה ואולי זה טוב שהוא יודע. אולי הוא יהיה
מעוניין, ולא. הוא לא עשה כלום. ואז החלטתי שאני תופסת מרחק פשוט ברחתי ממנו. ואז
הוא שם לב שאני כבר לא שם שאני כבר לא לידו בכל הפסקה ובכל הזדמנות והייתי חסרה לו,
הוא שם לב שאני כבר לא "רודפת" אחריו. אז פשוט אחת הוא ראה אותי הולכת ואני לא שמתי
לב ופתאום ראיתי אותו וחברה שלי הייתה עוזרת לי להתחמק ממנו ונכנסתי למין "מחבוא"
כזה והיא הייתה אמורה לומר לי שהוא הולך והוא עשה את עצמו הולך..וחיכה שאני אצא ואז
יצאתי כי חברה שלי אמרה שהוא הלך. ואז הלכתי.אבל הוא לא אמר כלום לי. הוא התחיל
לצעוק על חברה שלי, שאני חושבת שהוא אידיוט ושאני חושבת שהוא לא שם לב שאני מתחמקת
ממנו ושהיא תגיד לי שאני אפסיק לברוח ממנו. באותו השלב פשוט לא ברחתי יותר גם לא
חיפשתי אותו. פשוט ניסיתי להיות אדישה כזאת וזהו.

כמובן זה לא הלך לי. כל פעם שהייתי רואה אותו הלב שלי פירפר ולא הייתי מסוגלת להיות
אדישה. חייכתי והכל. עד שחלטתי שאני חייבת לשכוח אותו ואז ממש נהייתי מגעילה. הייתי
מזה מזה מזה דוחה.

וזהו ואז כבר לא הייתי דוחה אליו וגם לא הייתי נחמדה במיוחד סתם הייתי אני. ואז
הייתי בטוחה ששכחתי אותו, ממש שיכנעתי את עצמי שהוא כלום בשבילי. ופשוט שיקרתי
לעצמי ולסביבה כ"כ הרבה עד שפשוט התחלתי להאמין בזה.

ואז לפני שלושה שבועות היה לו יומולדת (כל הסיפור הקודם קרה איזה 5 חודשים לפני
היומולדת שלו) ואז הייתי חייבת להתקשר להגיד מזל טוב כי זה לא יפה. אז התקשרתי והוא
לא ענה ושלחתי לו הודעה והוא לא ענה. ואז אחרי שבוע בערך הוא היה חולה. אבל ממש.
נקרעתי מבפנים והתקשרתי שוב. ואז דיברנו איזה חצי שעה ושוב התאהבתי בו מחדש בקסם
שלו, בדיבור שלו, כי הוא מדהים פשוט. אני מתה עליו. ומאז הוא התקשר אליי כמה פעמיים
ואנחנו מתחילים להכיר קצת יותר טוב..כי מקודם לא ממש הכרנו [רק היי וביי]..

ואני מתה עליו. אבל עכשיו אני חושבת שאני מעוניינת בו שידיד. אני יכולה לספר לו
הכל. הוא כמו חברה שלי:)

סיפור דבילי, הא?