כנראה

היום שהכרנו היה סתם יום.

לא חשבתי שזה יהפוך למשהו כל כך גדול.

תמיד תהיתי איך הוא באמת. אם הוא מציג את העצמי האמיתי שלו. אם הוא לא כולו הצגה
אחת גדולה.

התחלנו לדבר המון. כל יום אפילו.

הייתי מחכה שיתחיל לדבר איתי.

היה לי עצוב כשהוא לא עשה את זה.

הוא היה היחיד שרציתי לספר לו הכל. שדעתו הייתה חשובה לי.

הוא השפיע עליי. לימד אותי הרבה. על הכל.

על מוסיקה, על קולנוע, טלויזיה, ספרים, דרך חיים. הרבה דברים ממנו ישארו איתי.

הוא עזר לי לעצב את עצמי בשנה הכי משמעותית בחיי. בשנה שבה הופכים מבן נוער לאדם
בוגר.



הוא רצה לראות אותי. לא תמיד רציתי. דחיתי הכל.

כנראה שהוא התחיל לאגור ציפיות.

ציפיות שהתנפצו בסופו של דבר.

אולי לא הייתי מה שהוא חשב.

הכל נעשה שיגרתי.

הוא כבר לא דיבר איתי כל כך הרבה.

גם כשדיברנו כבר לא היה מה לומר.

הייתי עצובה.

הרגשתי שאיבדתי משהו שאפילו לא היה לי.

הבנתי שאני צריכה אותו איתי.

לא יכולה אחרת.

אבל לא נראה לי שהוא רוצה.

למרות שדעתו חשובה לי, למרות שעשיתי בשבילו הרבה ושאכפת לי ממנו המון... אני לא
יכולה להתקדם הלאה.

אני מפחדת.

מפחדת שהידידות ההזויה הזאת תתפתח, ואז זה לא יצליח.

והוא יתחמק ממני ולא ירצה לראות אותי יותר.

והוא חשוב מדי בכדי שארשה לזה לקרות.

גם ככה אני ביישנית.

ואם הוא יגיד לא?

ואם הוא בכלל לא בכיוון?



אנחנו מדברים מדי פעם, כשיש לנו זמן ואפשרות, אבל עד עכשיו אני לא יודעת.

לא יודעת אם היה יכול להיות משהו.

לא יודעת אם זה היה עובד.

לא יודעת אם באמת אהבתי אותו, כי אף פעם לא אהבתי אף אחד קודם.



אהבה זה לחשוב על מישהו כל היום? לתהות מה הוא עושה עכשיו?

לדמיין מה היה קורה אם היינו יחד?

כי אם כן, כנראה שאהבתי אותו.

כנראה שפיספסתי.

כנראה שלעולם לא אדע.