אני אקום..א'

הכל התחיל לפני ארבע שנים.

ירדתי בירידה התלולה בדרכי לבית הספר,חושבת איזה יום ורוד יהיה לי היום.

ככל שהתקדמתי לכיוון סוף הירידה הלב שלי החל להלום כמו חיה ולא הפסיק,נשמתי לאט
והכרחתי את עצמי להירגע.

הוא מתקרב,הנה והוא כבר יהיה לידי,מה הוא יגיד לי?,אני נראית בסדר?וואי לא!!זאת
השימלה שאני הכי שונאת!!!הוא בטח לא יגיד כלום..

מחשבות מתרוצצות,הראש שלי מתחיל לכאוב,נהייה לי חם.

והנה הוא עובר לידי כמו בכל בוקר עולה עם האופניים להגיד לי בוקר טוב.

"בוקר טוב"הוא אומר ומחייך.

"בוקר טוב "חייכתי אדומה מבושה.

"השמלה..אממ סרפן..חח נראה ממש טוב.. עליך"

"תודה"ניסיתי לומר בקוליות.



הייתי ילדה קטנה בכיתה ה. הוא היה גדול ממני בשנה וחבר של אחי.

גרנו ביישוב דתי הייתי דתייה גם..

מאז עברו עלינו הרבה טלאות.. זאת הפעם הראשונה שאני פותחת את הסיפור לפני הרבה
אנשים..

היום אני עוד מעט בת 16.



ירדנו ביחד בירידה בשתיקה.. הוא המשיך עם האופניים במהירות..

חיכינו לאוטובוס הוא שם את האופניים במנעול ועלינו.



שנה אחר כך עברתי דירה ..אני הייתי מאוהבת בו עד הגג והיה לי קשה אבל לא ידעתי עד
כמה.



האהבה הראשונה שלי..הוא נהייה דוס משנה לשנה שעקבתי אריו דרך ידיעות מחברות קודמות
הן אמרו לי שהוא כבר לא מדבר עם אף בת..כל שנה נסעתי לשם מספר פעמים.. זה מאוד קרוב
לבית שלי..כדי לראות אותו אבל לא ראיתי..

הוא נשאר בבית..

כיתה ח' הגיעה והחלטתי לעשות מעשה..



להמשיך?