אני אוהבת אותך הכי בעולם...

אני לא יכולה יותר... נמאס לי לשתוק... אני רואה אותך ואני מרגישה כל כך הרבה דברים... תקשיב, אולי לא ידעת את זה עד עכשיו אבל אני כבר בערך חצי שנה אוהבת אותך ... התאהבתי בך.. זה היה חצי שנה של המון אהבה.. של המון פרפרים בבטן של המון דקירות בלב של המון שמחה של התאהבות.. אבל זה גם היה חצי שנה של דמעות, של אכזבה.. חצי שנה של המון עצב..  עצב מעצם העובדה שאני לא יודעת איפה אני עומדת איתך... אין לי את האומץ לבוא ולהגיד לך בפנים: " שמע ילד אני אוהבת אותך.. אני מאוהבת בך ...סליחה פשוט אין לי את האומץ.. אני מפחדת מהתגובה..


אתה כל כך מבלבל אותי.. אני איתך מרגישה בעננים ..  אני מרגישה שאני רוצה רק אותך...לא יודעת למה דווקא מכל הבנים התאהבתי בך..בטח אתה חושב שזה הכי לא קשור, אבל לא אכפת לי -אני אוהבת אותך... שאתה מתקרב אליי ומתיידד איתי אני כולי מאושרת ופתאום כשאתה הולך אני כבר אבודה לא יודעת מה לעשות איתך..כל דבר קטן מזכיר לי אותך..  אני יכולה סתם לדבר עם חברה ופתאום הנושא יופנה אליך סתם בלי סיבה.. אני לא יכולה איתך אני לא יכולה בלעדיך אני רוצה להגיד מה שאני מרגישה אבל אני פשוט לא יכולה...


ניסיתי הכל כדי שתצא לי מהראש.. באמת שניסיתי, אבל לא הלך לי...


זהו גמרתי את המכתב הזה.. אני יודעת שהוא לא ישלח לעולם ...אין לי את האומץ.. רק רציתי להגיד כמה אני אוהבת אותך..