אהבה בלתי אפשרית- חובה לקרוא

לילות חולים להם, אך אני לא ישנה. אור של בוקר כבר מגיע, ומעיניי זולגת דמעה. על עוד לילה שעבר בלי החיבוק שלך, ועל עוד יום שעתיד לבוא מבלי שאהיה איתך. כמה קיוויתי שהכל יסתדר, שבסופו של דבר- הכאב יגמר, אך מיום ליום כואב לי יותר ונראה שאתה במעין עולם אחר.... כל-כך קרוב אליי, אך מאידך כל-כך רחוק.... אין דקה שעוברת מבלי שאחשוב עלייך, אין חלום שבו לא מופיעות פנייך.. וכשנזכרת הדמעות זולגות לבד, מנסה להשתלט על הכאב, לדבר... אבל אין אף אחד. אף אחד שיבין כמה אני אוהבת אותך, כמה כל רגע איתך היה הקסום ביותר, ולמרות הכל אני נאלצת לוותר. נכנסתי למלחמה בין הרגש להיגיון, ועכשיו הרגש נכנע לשכל הישר, שאומר שלא חשוב מה אעשה, הכל ישאר אותו דבר- אתה לא תהיה שלי לעולם, ולא משנה מה יגידו כולם... את הבולשיט על כך ש"אהבה מנצחת" שכחתי מזמן, אולי מפני שכנראה זה לא קיים.. אני חייבת למחוק אותך, למחוק את כל מה שהיה בינינו, לדעת שאני מוכרחה להכיר במציאות- שאין דבר כזה "שנינו", לשכוח את כל הלילות בהם היית עוטף אותי בחום, מלטף ומנשק ולא הולך לישון, לשכוח את הריח, את החיוך שלך, לשכוח ולמחוק את התקופה שלי איתך.... לקרוע מזכרוני את כל התמונות היפות, להתעטף בתוך עצמי ולהסתגר עם הדמעות, כי נראה לי שמכולם הן היחידות שמבינות, הן זולגות כמו גשם כי גם הן מתגעגעות. אבל זהו, זה הסוף, מצחיק ואירוני, כי קיוותי שנישאר ביחד תמיד- ילדה קטנה ומטומטמת שבנתה ודמיינה לה עתיד. בלבי עדיין ישנה תקווה, שתגיד שאתה אוהב, או שתגיב לא חשוב מה, גם אם זה כואב. הדמעות שזולגות מרטיבות את מכתבי, התעוררתי לתוך עולם עצוב שלא בשליטתי... לראשונה גיליתי שבחיים לא הכל צחוק... ושעדיפה האמת הכואבת מהשקר המתוק....


 


אני-אוהבת-אותך... אבל נכנעתי....