הוא הוציא אותי משם- הוא הציל אותי!!! ואותו בחיים לא אשכח...

היי....אני מספרת משהו שהוא אפילו לא נשמע אמיתי והוא גם לא כזה.

הסיפור שאני מספרת יותר דומה לסיוט...אז ככה:



בקיץ של שנה שעברה, כשהייתי בת 14 (עכשיו אני בת 15- מן הסתם) הכרתי אותו. בהתחלה
לא ממש נדלקתי עליו או משהו הוא היה בשבילי סתם איזה בחור שהכרתי בשכונה, זה היה
בידיוק הזמן שהתחלתי לצאת יותר ולהכיר יותר אנשים- נערים. אבל הוא היה ממש נכנס
לקטע, תמיד נתן לי מחמאות ואמר לי מילים יפות.. למרות שלי זה לא ממש הזיז. אבל
לבסוף כמובן שהגיע הרגע שאני התחלתי לחשוב עליו, להרגיש כלפיו משהו..זה עוד לא
הייתה אהבה אבהל זה באמת היה משהו שהתקרב לזה.

עברו הרבה ימים עם מבטים ומילים והיום הזה הגיע.....

הוא לקח אותי לצד כשהינו עם כולם בחוץ והושיב אותי על אחד הספסלים בפארק, ושאל "את
מרגישה כלפי משהו"

-" כן, אני מרגישה"

פקה פקה... את כל זה אתם בטח מכירים לא? הוא שאל מה ואמרתי לשאני מאוד מחבבת אותו
וזה הולך ומתגבר, אחרי זה הוא אמר שהוא אוהב אותי ואף פעם לא הרגיש את כל מה שמרגיש
כלפי, ואז אנחנו כמובן שביחד. אנחנו היינו ביחד אבל היו גם כמה בעיות: ההורים שלי
לא אהבו אותו, ורק בגלל העדה (לא משנה מאיזה עדה הוא), ובגללם (לרוב) לא יכולנו
לצאת להרבה מקומות ביחד כמו כולם, אבל עברנו על זה ביחד ונהנו כמה שיכלנו.

אבל כמו בכל אהבה גם באהבה הזאת יש אכזבה. הוא בא אלי יום אחר ואמר שהוא התאהב
במישהי, שמאוד כייף לו איתה ואין לו בעיה להיות איתה בכל מקום שהם רק רוצים. ומאז,
זהו הכל נגמר, היה הכל יפה וטוב אבל הסוף הגיע..ורק ממקום אחד, ממנו. הוא המשיך
איתה ואני המשכתי לבד. וצאתי ממנו ושכחתי אבל בכל זאת רציתי עדיין אותו, עמוק עמוק
בלב אני עדיין אוהבת אותו ויודעת שהוא גם לא שכח ועדיין אני אצלו בלב. היו פעם
שאנחנו דיברנו (כמו ידידים כמובן) אבל זה לא היה משהו מיוחד.. הוא רצה לדבר איתי,
ואני עד עכשיו לא יודעת על מה כי כל פעם יצא ככה שלא יכולנו להפגש וזה כבר נשכח
ועבר. אז זהו עברנו את זה, אבל לא שכחנו.



עכשיו זה אולי ישמע מוזר אבל זה מה יש...



להורים שלי יש אויבים (ועוד איזה), לא כי הם עשו מש הו או משהו בסיגנון, הם פשוט
אנשים מבוקשים, נו אתם כבר יכולים לנחש...הרבה כסף... אני לא יודעת מה בידיוק קרה
אבל רצו לנקום בהם. כשבעצם הם לא נוקמים בהם אלה יותר בי.

כשהייתי בדרך הבייתה מהבית ספר מישהו תפס אותי, ומאז אני כבר לא זוכרת איך הגעתי
למקום שהגעתי. הביאו איתי לאיזה בית ישן..ממש מגעיל, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם
איזה פחד זה!! הם הושיבו אותי שם, קשרו בחבלים, וכל איזה שעה מישהו אחר בא ושמר
עלי. היו רגעים שגם קיבלתי מהם מקום, סטירות. יוווו אני לא מאמינה שראיתי את כל זה.
אתם יכולים לתאר לאצמכם מה זה היה?? אני יודעת שלא..! באחד החילופים של ה"שומרים"
אין לכם מושג מי בא!!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה היה הוא.. אתם יכולים לקלוט??? זנ היה הוא הבן אדם שכל כך אהבתי ועדיין אוהבת
(כמובן לאותו רגע אני לא סבלתי אותו), הבן אדם הראשון שבשבילו הייתי מוכנה להביא את
חיי. וזה מה שהיה?? אני הייתי השוק! והוא עוד יותר כשראה אותי.. הוא פשוט עמד ולא
זז הוא היה המום. ממש לא יודע שזאת הולכת להיות אני. הוא כמובן שלא יכול לעמוד ולא
לעשות כלום, הוא בא אלי שאל מה אני עושה פה (למרות שהוא כבר צריך לדעת יותר טוב)
הוא אמר שהוא לא ידע שזאת אני, והוא פשוט קרוב של אחד מאלה ששומרים עלי. (הוא לא
ידע שקרוב שלו מתעסק בכאלה דברים) והוא הציעה לו עבודה, "לשמור על איזה זקנה", כן
נו מה חשבתם שהוא יגיד לו "רוצה עבודה? לשמור על איזה שבוייה" בטח שלא... והוא
הסכים וכשכבר בא לפה לא הייתה לו הזדמנות או יותר נכון זכות להגיד "לא", והוא נכנס
לפה. כמובן כמובן שאני לא יכולה להאמין לו..אבל מה כבר אפשר לעשות. הוא אמר שהוא
יוציא אותי מפה כמה שיותר מהר ויעשה את הכל כדי שאני לא אפגע (אבל כבר נפגעתי!!
והכי הרבה ממנו!!!). הוא הסתכל לי בעיניין שהיו מאוד אדומות ועיפות, ואני ראיתי
שהוא אומר אמת ולא משקר לי,הוא שאל אם אני זוכרת שהוא רצה להגיד לי משהו, ואמרתי
שכן אז הוא בא התקרב ואמר את זה ונישק אתי, הוא נישק את הנשיקה הכי מתוקה שהייתה לי
ואז.............אז הדלת נפתחת והראש ה"מפייה" נכנס....ואז נו תגלו מה קרה....? ואז
אני תעוררת מהחלום או יותר נכון הסיוט, איך שתקראו לזה.



חחחחח....בייי