המכתב הכי עצוב בעולם... (בבקשה תגיבו אם לשלוח לו או לא)

ילד,


יש כל כך הרבה שאני רוצה להגיד לך.


כל כך הרבה דברים שכואבים לי, שלא מניחים לי לגביך.


אני מצטערת אם אני נשמעת דרמטית, זאת לא הכוונה שלי, פשוט רותם, כל כך כואב לי העניין הזה בינינו. כל כך כואב לי שאני לא יודעת מאיפה זה בא ואיך התרחקת כל כך פתאום.


ילד, היום זה כבר 5 שבועות בלעדייך. 5 שבועות שלא דיברנו, שלא יצרת שום קשר.


אלה הם 5 השבועות הכי עצובים בחיי.


אני בטח לא אמורה להגיד לך אבל אני רוצה שתדע שאני מתגעגעת אליך כל כך ושאתה כל כך חסר לי.


חסר לי הקול שלך, ההרגשה שלך, כל מה שאתה.


ולמרות כל הזמן הזה שלא נפגשנו מבחינתי אתה תמיד כאן, תמיד איתי.


אתה יודע מה מצחיק בקשר הזה שלנו? כשאנחנו לא מדברים תקופה אני משתגעת מגעגועים אליך, מרגישה כאילו שנים עברו בינינו, ואז, כשאנחנו שוב מדברים, שוב חוזרת אליי ההרגשה שלא משנה מה, תמיד היית איתי, בכל הזמן הזה, ושבינינו לא עבר אפילו יום כי שום דבר לא השתנה בעצם.


רותם, לא היה לך מוזר כל השיחות האלה בינינו אחרי כל כך הרבה זמן?


לא היה לך מוזר שאחרי 7 חודשים שלא דיברנו ואחרי שנה ו- 7 שלא נפגשנו אנחנו עוד מסוגלים לדבר ככה, כל כך בפתיחות, כל כך בכנות, ולהרגיש את אותם הדברים?


אתה יודע, למרות כל הזמן הזה שלא נפגשנו היום אני אוהבת אותך הרבה יותר מפעם.


כי עכשיו סוף סוף הוכחת לי את מה שבתאוריה תמיד ידעתי לגביך ובגלל זה גם כל כך אהבתי אותך.


בשיחות האלה בינינו הראית לי שאני לא טעיתי לגביך, שתמיד צדקתי, שתמיד ראיתי אותך כמו שאתה באמת מתחת למשחקים, לשטויות, מתחת למסכה.


אני לא יודעת אם אתה זוכר שבפעם הראשונה שהתקשרתי אליך (לפני 3 חודשים) אמרתי לך שביום שאני אוכל להגיד שכולם צדקו ואני טעיתי, אני ירד ממך.


זוכר את זה?


רותם, עם כל הקטעים שאתה עושה לי, עם כמה שפגעת בי בשיחה האחרונה שלנו אני עדיין לא יכולה להגיד את זה ולהתכוון. אני לא יכולה כי אני לא מאמינה בזה, לא מרגישה את זה.


האמת היחידה היא שאני מרגישה אותך.


ילד, מעולם לא הכרתי מישהו כמוך. מישהו שכל כך דומה לי ומשלים אותי מצד אחד, ומצד שני כל כך שונה ממני.


אתה יודע מה ההבדל בינינו? כשאני אוהבת מישהו אנ י נלחמת, מוכנה לסכן הכל בשביל האהבה שלי, גם אם זה אומר להתחייב, גם אם זה אומר לאהוב יותר מידי ובסוף להיפגע.


אני יודעת שזה הקטע שלך איתי ושבגלל זה גם נעלמת לי שוב.


רותם, שנינו יודעים שאתה מפחד ממני...


מפחד לאהוב, להתחייב, להיקשר. מפחד שמתישהו אתה תאהב יותר ואני כבר לא יאהב עוד.


וזה... בחיים לא יקרה. בחיים. כי אין עוד אהבה כמוך.


תמיד יהיו יותר יפים ממך. יותר חכמים. יותר משקיעים ויותר נחמדים.


תמיד יהיו אחרים, אבל אף אחד בחיים לא יהיה אתה, ואני אמרתי לך והתכוונתי, אני לא רוצה העתקים שלך. לא רוצה תחליפים לאדם היחידי שעושה לי הכל מבלי לעשות כלום.


לא רוצה.


כי אני רוצה אותך. אוהבת רק אותך.


אני כל כך לא מבינה אותך, רותם שלי. אני יודעת שגם אתה אוהב אותי. אם אי פעם היה לי ספק קטנטן בגלל הנסיבות וההתנהגות שלך היום כבר אין לי כי אמרת דברים ועשית דברים ש... רק בנאדם מאוהב עושה.


וחוץ מזה, אני גם מכירה אותך, והיום, יותר מתמיד, אני יודעת בוודאות שאני גם מרגישה אותך.


אז איך אתה יכול להתרחק ממני ככה? מה, לא כואב לך? לא קשה לך הריחוק הזה בינינו?


כי רותם, אותי זה משגע.


אני לא רוצה שיכאב לך עליי או שיהיה לך מצפון.


לא זאת הדרך בה אני רוצה לגעת בך.


אני פשוט רוצה שתחשוב, ותיזכר בנו, באיך שאנחנו ביחד, בלי הפוזות, בלי המסכות.


באיך שאנחנו באמת...


אתה זוכר כשהיינו שם, בבסיס, את כל הרגעים שלנו יחד? את איך שהיינו רבים בלי הפסקה וכעבור שנייה הכל היה רגיל כי אנחנו לא היינו יכולים להתרחק אחד מהשני?


אתה זוכר אז, 3 חודשים לפני שהשתחררתי, כשהלכנו מכות בצחוק מחוץ לחדר שלך?


זוכר כמה אנשים היו שם ואנחנו לא ראינו אותם בכלל כי היינו כל כך עסוקים בלריב, בלהסתיר שבעצם אוהבים...


זוכר כשהפלת אותי לרצפה וישבת עליי, ואז, לרגע ארוך עצרנו הכל, את הריב, את המשחק, ופשוט הסתכלנו בעיניים?


זוכר את זה? איזה רגע יפה זה היה...


ואיך שאלון, שישב שם אמר לנו שאם כמה שאנחנו משחקים אותה שונאים אנחנו בעצם מטורפים מאהבה אחד על השני?


רותם... אני לא יכולה לשכוח את הרגע הזה ואת כל הרגעים שבאו אחריו.


אני לא יכולה לשכוח את כל הנגיעות העדינות, את כל המבטים המרגשים, את כל אותם כמעט הנשיקות.


אני לא יכולה, רותם, לא מסוגלת.


ושתדע, בשנה ו- 10 האחרונים האלה לא היה יום, לא היה רגע שלא חשבתי עליך וזכרתי אותך. לא היה רגע שמבטך לא רדף אותי והניח לי.


ורותם, אתה תמיד איתי. כשאני עוצמת את עיניי דמותך תמיד שם, לנגד עיניי.


אני יודעת ש... הזמן והמרחק לימדו את שנינו לתגבר, אולי גם להמשיך הלאה, אבל מה זה שווה אם ביום יום הכל כרגיל, הכל בסדר אבל מבפנים אין כלום? כי האמת היא שמבחינתי אין כלום.


הלב אצלי עשה סטופ ביום שנפרדנו שם, ומידי פעם, כשאנחנו שוב מדברים הוא שוב חוזר לפעום כי אתה היחידי שמצליח לגרום לו להתרגש בצורה שכזאת.


ילד, המכתב הזה אולי יישמע לך טיפשי ורגשני, אבל אתה מכיר אותי, אני כזאת, ישירה, אמיתית ובלי העמדות פנים.


אז אולי אני לא הכי עדינה שבעולם, לא הכי יפה, לא הכי חכמה  וגם לא הכי מעניינת שבעולם, אבל אני אוהבת אותך הכי שבעולם, מעל הכל, מעל כולם, ואני מחכה לך.


לא משנה כמה זמן יעבור, איזה מילים תגיד לי בכדי לשכנע אותי שזה לא זה, שאנחנו לא מתאימים, שאין לנו סיכוי.


רותם, אני חושבת ששנינו יודעים את האמת.


אני חושבת ששנינו יודעים שלא משנה כמה זמן יעבור, מי יעבור בינינו וגם אם לרגע נחשוב ששכחנו, אנחנו בחיים לא נשכח אחד את השני, את כל הרגעים שלנו, את כל המבטים, הצחוקים, השטויות וגם את המריבות...


אני בטוחה ששנינו לא נשכח, רותם, את האהבה הזאת, ושתדע, אם שנינו זוכרים כל כך טוב זה כי שנינו יודעים שזאת אהבה אמיתית.


ואולי עכשיו אתה מפקפק, לא מוכן להשלים עם זה וחושב שתמיד אפשר למצוא יותר טוב, אבל מתישהו אתה עוד תבין את מה שאני כבר מזמן הפנמתי: אהבה אמיתית, כזאת שמטריפה אותך וגורמת לך לרעוד מוצאים רק פעם בחיים, וכל אהבה אחרת... תהיה רק תחליף לדבר האמיתי שאיבדת.


ורותם, אתה האהבה האמיתית שלי, אני יודעת.


כי אתה היחידי שמצליח לגרום לי לרעוד. היחידי שמרגש אותי במבט, בנגיעה קטנה. היחידי שמצחיק אותי והיחידי שאני מרגישה בנשמה.


זה אתה, רותם. אהובי שלי. חיים שלי.


כי אני אוהבת אותך, ומחכה לך, ומתגעגעת אליך, וסולחת לך, גם אם מעולם לא ביקשת סליחה.


כי אני מתה מאהבה...


אליך!


שלך תמיד ולתמיד,


האחת...