שלום זר

שלום זר, אני לא יודעת איך לקרוא לך אחרת. פעם לא היינו זרים, עכשיו...אני כבר לא יודעת איך לקרוא לך, כי חבר אתה לא, גם לא ידיד ולא איזה קרוב משפחה רחוק ולמרות כל הריחוק אתה כלכך קרוב לליבי.
אני כותבת את המכתב הזה עכשיו בשיעור היסטוריה, אנחנו בדיוק לומדים על מלחמת העולם הראשונה. אנחנו לומדים על כמה שגפרור קטן יכול להדליק אש גדולה, זה די דומה לנו אתה לא חושב?. בגלל דבר קטן אנחנו כבר לא בקשר, נראה לי. את האמת אני לא כלכך יודעת מה קרה, אולי אתה יודע...לי אין מושג. אבל מה שאני כן יודעת זה שזה הרס לנו הכל,כן הכל. כל מה שהיה נעלם כהרף עין.
אני ממש מנסה לפענח מה היה, אחרי כל הזמן זה עדיין מציק לי, כל אחד אומר לי משהו אחר, החברים שלי אומרים שאתה אשם, והחברים שלי...ההפך. אולי שנינו אשמים?! ואולי אנחנו לא אשמים כלל.. אולי זה הם.
בעצם זה כבר לא משנה מי אשם, במילא זה לא יעזור לנו להפיל אשמה עכשיו, מה שהיה , היה. רק חבל שהיה ככה.
את האמת כתבתי לך את הזה לא כדאי לברר מה קרה, כבר לא איכפת לי. כתבתי לך את המכתב הזה כי אני מתגעגעת, כלכך מתגעגעת אליך, מאז שהפסקנו להיות בקשר אני מרגישה שמשהו חסר בחיים שלי, אתה. הריי היית חלק כלכך גדול מהחיים שלי, בעצם, היית כל החיים שלי. בגלל זה אני מרגישה שמשהו חסר בי.
אני תמיד חושב עליך, במיוחד בזמן האחרון, יוצר לי לחשוב עליך הרבה. גם הרבה אני נכנסת לדכאונות עליך, חושבת עליך... ובוכה. נזכרת בנו בכל מה שהיה. אומרים שלכל אחד יש עליות וירידות, מאז שנעלמת מחיי אני לא מפסיקה לרדת, אני לא יודעת מתי הירידה הזו תיגמר, דיי כבר נמאס לי! להיות כזו פתטית...אל תיקח את זה לא נכון, לא נמאס לי ממך, נמאס לי מעצמי. מכל המצב הזה, פעם אתה היית זה שבא ומדבר איתי ומוציא אותי מזה, עכשיו אתה לא פה להוציא אותי מזה, אף אחד לא פה להוציא אותי מזה. אני לא יוצאת מזה.
לאחרונה כולם סביבי נראים לי כלכך חסרי משמעות, אתה יודע איך אני אני, מנסה למצוא משמעות להכל. אני לא יודעת, הם פשוט נראים לי כלכך ריקים. הם לא מבינים כלום בחיים שלהם, כל אחד כלכך מרוכז בעצמו ו"ומשחק אותה" כאילו אכפת לו מאחרים, רק בשביל שאנשים יאהבו אותו, שיעריכו את ה"אכפתיות" שלו, אבל בעומקי ליבו לא איכפת לו מאף אחד.
כולם כלכך צבועים, עם כל המילים היפות שלהם, אבל מאחורי הגב...המילים שלהם לא כלכך יפות פתאום. נמאס לי מכל השקרים האלה! אני פשוט לא יכולה יותר עם החיים האלה. לא יכולה עם החיים האלה כשאתה לא פה, נמאס לי שאין לי אומץ לדבר איתך על זה! אין לי...אין לי אומץ להסתכל לך בעיניים...אומץ...אולי בעצם זה פחד...פחד מדחיה. אולי אתה לא תרצה להקשיב, לא תרצה שנחזור. אולי לכל מה שהיה בינינו לא היה חשוב לך, אולי בשבילך לא הייתה לזה משמעות, הייתי בשבילך סתם אחת. אני מפחדת לחשוב שזה נכון, אבל בעצם, אם זה לא נכון אז למה עד עכשיו לא דיברת איתי? אולי גם לך אין אומץ,גם אתה כמוני מפחד מדחייה, ואולי לא, אני כבר לא יודעת, אולי אני מעדיפה לא לדעת.
משגע ארותי לשבת פה ולחשוב עליך בלי הרף, בלי שום מושג אם אתה עושה כמוני , אם אתה חושב עליי...הדבר היחיד שאני יודעץ זה שאתה לא פה איתי.
חלק מהחיים שלי חסר ולא יחזור לעולם, אבל גם לא ישכח לעולם. שלום זר.