אהבה כזאת לא שוכחים בחיים!

וואי כמה אהבתי אותו. כ"כ אהבתי אותו!!!

יאהוו בא לי לשבור את המקלדת מרוב אהבתי אליו.

אי אפשר לתאר אהבה כזאת, ואני בטוחה שאתם מבינים אותי כי בטוח גם לכם זה קרה.

נו..! אהבה שנושמים מהשנייה שפותחים את העניים בבוקר..!! אהבה שמשתוקקים וצמאים לה
כמו מים במדבר!! אהבה שהיא חמצן..



הכרתי אותו באוטובוס. מוזר אה? אבל כן. רובכם הכרתם בבית הספר, בחבר'ה..אבל אני
הכרתי אותו באוטובוס.

ביום חורף קר וגשום. בדרכי לבית הספר.

בחיים לא חדר אליי מבט בצורה כזו. בחיים שלי לא התסכלתי על עניים של בנאדם והרגשתי
שאני מכירה אותו טוב. הוא הראשון שנתן לי להרגיש מזו אהבה ממבט ראשון. האמת? בחיים
לא האמנתי לזה!

תמיד אמרתי : "נו באמת, איך אפשר להתאהב בבן אדם שאתם לא מכירים? זה נקרא
שנדלקתם.." אבל נוכחתי לדעת שלא!



לא יכולתי להסיר את עניי ממנו. וגם הוא הסתכל לא מעט. הרגשתי חיבור כ"כ טוב..וכ"כ
שנאתי את זה שהוא ירד מהאוטובוס בתחנה המרכזית!! עם המדים שישבו עליו כ"כ טוב..הצבע
הירוק כ"כ התאים לו..



מאותו יום אני מאחרת כל יום לבית הספר. רק כדי לעלות בשעה שהוא נוסע. לפעמים
התאכזבתי מכיוון שלא היה שם, ולפעמים הייתי הכי מאושרת בעולם כי הבחנתי במבט החודר
ובעניים הכחולות שהעבירו בי צמרמורת..



יום אחד חזרתי מבית הספר במצב רוח ממש לא טוב. רבתי עם החברה הכי טובה שלי. עד כדי
כך שהזלתי דמעה.. באוטובוס..

פתאום פנה אליי בנאדם עם קול כ"כ מתוק ומושלם! זה היה הוא! הנסיך המסתורי שלי..
ובדרך כ"כ מפתיעה, שאפשר למצוא רק בסרטים, הוא שאל:

"למה את בוכה?"

הייתי ק=פ=ו=א=ה! לא ידעתי מה לענות! וזה ממש לא מתאים לי, אני, שאני ילדה עם
ביטחון עצמי די גבוה, נשארתי שם בלי מילים. פשוט חייכתי!

"חח ככה את יותר יפה, כשאת מחייכת"

יאהו רציתי לצעוק בכל האוטובוס "יששששששששששששששששש!!!!!!".



בקיצור, התגלגלו הדברים, ונהיינו בקשר יומיומי.

אם מישהו אי פעם היה אומר לי שא=י=ת=ו, עם החייל עם העניים הכחולות, עם המבט החודר,
יהיה לי קשר, הייתי שולחת אותו לפסיכולוג.

אבל אלוהים אוהב אותי.

כמה שהוא אוהב אותי...



הייתי הכי מאושרת בעולם!!

היינו פשוט מאוהבים..

"אהבתי" לפני כן אחרים.. אבל הבנתי שזה בכלל לא נקרא אהבה לעומת מה שאני מרגישה
עכשיו. רגש בלתי מזוהה.



הבאתי אותו למסיבות, הכרתי אותו להורים, הלכתי יחד לחתונה של אחיו, אכלנו ארוחות
משפחתיות עם המשפחה שלו.

המשפחה שלי אהבה אותו.

המשפחה שלו אהבה אותי.

ואנחנו אהבנו אחד את השני.

לא מושלם?

לא.



זה היה יכול להיות מושלם, אם זה לא היה קורה לו.

אם המחלה הנוראית הזאת, המחלה המשמידה הזאת לא הייתה תוקפת אותו.

מאותו יום אני רק בוכה.

חושבת, ובוכה.

נזכרת, ובוכה.

מתפללת, ושוב בוכה.

סרטן תקף אותו. סרטן העור. למה?! מה הוא עשה רע?! מה אני עשיתי רע?!

כל מה שביקשתי היה לחיות איתו לנצח..

לנשום אותו לתמיד...



מאז שנודע לי, אני כל יום אצלו.

לא משאירה אותו רגע אחד לבד.

מלטפת, ומזכירה לו שאני אוהבת אותו בכל מצב.

שאני אהיה איתו באש ובמים, לא משנה מה עומד לפנינו.



והוא בוכה.

ואני אחריו.

ואנחנו פשוט יושבים שם, בחדר שלו, ליד הקיר המיוחד של ההקדשות שלו מכל החברים
מהבסיס, מכל המשפחה, ובעיקר ממני. הקיר עם התמונות שלנו ביחד. מהתקופה שהוא היה
בריא, ופשוט שותקים ומתחבקים.



הלב שלי פשוט לא מפסיק לבכות.

הנשמה כל הזמן זועקת.

אוף בבקשה!

אלוהים שלי תעשה שייגמר, תעשה שיחלים, כבר אני לא יכולה יותר, לא נשאר לי כוח..



אהובי, רציתי שתדע, שאני תמיד, אבל ת=מ=י=ד איתך, בטוב וברע, ורק המוות יפריד
בינינו.

אהבה שלי, אהבה ראשונה שלי..אני אוהבת אותך!



דניאל