אותיות של אש במכתבך האחרון...

היו לנו ימים כל-כך יפים,

ולא ראיתי איך על פנינו במהירות הם חולפים.

זה היה כמו שיר מתוק,

אבל עכשיו זה מתממש מרחוק.



זו היתה אהבה כול כך טהורה,

שאיש בעולם לא חווה.

כי אני אותך אהבתי,

שכשאמרו לי די לא ידעתי עד מתי.

אם היית יודע עד כמה אני אוהבת...



זה היה כול כך מפחיד,

המחשבה שתעזוב.

תהיה למעלה, חלל.

שמשפחתך מצער תיכאב,

אני אצטרך לנחם, להרגיע.

כשליבי זועק-געגוע...



ואתה כנראה שהרגשת,

שאני בודדה אשאר.

ולכן מכתב אחרון לי השארת,

בתקווה שיעבור הכאב ומהר.

אם היית יודע עד כמה אני אוהבת...



אותיות של אש מהדף צעקו,

את הנייר ואת ליבי הם שרפו.

אני נמסתי כשקראתי אותו,

והכאב לא עובר... ובטח לא מהר...



זה היה כל-כך מפחיד,

המחשבה שתעזוב.

תהיה למעלה, חלל.

שמשפחתך מצער תיכאב,

אני אצטרך לנחם, להרגיע.

כשליבי זועק-געגוע...



אז את מכתב אחרון שלי רשמת,

של אותיות מתות כמוך למעלה.

אני שומרת קרוב לליבי,

אם היתה יודע עד כמה אני אוהבת...



אבל צריך להמשיך וללכת הלאה,

לי כמזכרת מצמררת ניחתמת.

מקווה שמלאכים שומרים עליך,

ועוטפים באהבה

שלי אליך...





מצליל-זרד!