שני מתוקה שלי

לא נקאר לי למי לכתוב חוץ מלעצמי

ההתעלמות שלך ממני, מובנת ככל שתהייה, קורעת אותי מבפנים. ההבנה שבאה יום אחרי יום,
שאת לא צריכה ולא רוצה אותי יותר בחיים שלך מכאיבה לי כל כך. אני לא יודע מה לעשות
עם עצמי. לא יודע לאן ללכת, עם מי לדבר. אני כל כך צריך אותך איתי, את החיים שלי,
את האושר שלי.

אני כותב לעצמי את כל הדברים שיש לי להגיד לך, כאילו אני אומר לך אותם, כאילו את
יושבת מולי, כאילו לא נפרדנו מעולם.

יפיפיה שלי, מלאך, אני כל כך אוהב אותך וכל כך מתגעגע. אף אחד לא יודע מה באמת עובר
עליי. אני לא מדבר עם אף אחד ולא מספר לאף אחד כי הם לא יבינו אותי.

ואני מפחד. כל כך מפחד כי אני מרגיש שאני מאבד את עצמי. משתגע.

המחשבה עלייך, על מה שאת עושה, עם מי את נמצאת, מעסיקה אותי כל היום. אני מת
מבפנים.

מחייך, צוחק, רק כדי שלא יבחינו, שלא ייגרמו לי לדבר על מה שכל כך מכאיב לי.

רק לפעמים תופסים אותי ברגעים של ריחוק, של מחשבה עלייך, ואז אני מבטל אותם ומרחיק
אותם ממני, דוחף את כולם כמה שיותר רחוק ממה שעובר עליי.

ובלילה אני מתמודד עם הריקנות לבד.

חושב עלייך, מתהפך, מתגעגע, בוכה, צועק...

אני נקרע מתוקה שלי, הכאבים אוכלים אותי לאט לאט, הגעגוע מטריף אותי עד למצב שאני
בוכה רק בשביל להרגיש יותר טוב.

לפעמים אני לא יודע אם אני בוכה כי אני מתגעגע או כי אני בוכה סתם בשביל להקל על
עצמי

כל שיר מזכיר לי אותך, אני רואה אותך בכל פינה, שומע את הקול שלך שאני הולך לישון.
לפעמים אני כל כך כועס עלייך וצועק עלייך שתצאי ממני, מכה את עצמי בשביל להוציא
אותך ממני, ולפעמים אני מתחנן אלייך שתקחי אותי חזרה. צוער אלייך כמה שאני אוהב
אותך. ואני אוהב אותך. יותר מאת עצמי.

האהבה שלי אלייך השתלטה עליי והפכה להיות אני. אני זה האהבה שלי אלייך.

והנה אני כותב לך. כאילו מדבר אלייך

רק רציתי שתדעי כמה את חושבה לי וכמה אני אוהב אותך ומתגעגע וכמה אני מצטער על מה
שעשיתי לך...

אני אוהב אותך מתוקה

תמיד.

מאז ולתמיד.

או לפחות אהבתי. עכשיו כבר לא...



שלך, או לפחות הייתי, עכשיו כבר לא

אלעד.