רחוק רחוק

הסיפור שלי הוא סיפור בלתי אפשרי, אבל נכון. אני צעירה יחסית, אני בת 14 וכמעט
חודש. באוקטובר השנה, נסעתי עם בית הספר למשלחת לבוסטון, לשבועיים. שם התארחנו
בבתים של תלמידים והלכנו איתם לבית הספר. מישהו משם, מישהו שקראו לו מייקל, נדלק
עליי וכל הזמן היינו ביחד. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל פתאום מצתי את עצמי מאוהבת
בו... כולם פרגנו לנו ולמרבה הפאדיחות גם המנהלת שלי והמורים שלי.. כ-ו-ל-ם. מייקל
ביקש ממני להיות חברה שלו... ואני כמובן, הייתי עיוורת. לא הבנתי שהכל נובע מהלחץ
הסביבתי. הסכמתי. ביליתי איתו את היומיים הבאים, עד שהחלטנו לצאת באחד הערבים.
קיבלנו אישור מיוחד ויצאנו... באותו ערב נסענו לקניון מוד בפרברי בוסטון... ושם,
מרחק של חצי עולם מאיפה שאני חיה, הייתה הנשיקה הראשונה שלי. שנינו הינו נבוכים, כי
אף אחד מאיתנו לא ידע מה לעשות... המשכנו להתאמן :)... בסופו של דבר, ערב לפני
הטיסה חזרה הבייתה, נערכה מסיבה גדולה. במשך כל המסיבה בכינו שנינו. אני חטפתי כאב
בטן ושכבתי במשרד האחות (המסיבה התקיימה שם בבית הספר) וחברים שלי ביקרו אותי. עד
שבסוף... הוא בא. לא יכולתי להסתכל לו בעיינים. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. ידעתי
שבשנייה שאני אנסה, אני אתחיל לבכות. היינט בחושך והוא ישב על כיסא ליד המיטה עליה
שכבתי. הוא ידבר כמו לאוויר. אמר לי כמה שאני מיוחדת בשבילו, כמה שהוא יתגעגע אלי,
כמה זה לא פייר שאני גרה כל כך רחוק ומעל לכל... כמה שהוא אוהב אותי. ואז, כשלא
הגבתי, הוא קם, ויצא. שמעתי את הדלת נסגרת, שמעתי את הילדיםם בחוץ. שמעתי את ה-כ-ל.
שמעתי את הלב שלי דופק. אבל כבר לא ראיתי כלום... הדמעות התחילו לזלוג, והזרם
התגבר. בכיתי בהיסטריה, בלי שליטה, שלי מעצורים. פתאום הדלת נפתחה, והידיד הכי טוב
שלי בעולם נכנס פנימה ולא הבין מה קרה לי.. ליאור.. מה הייתי עושה בלעדיו? הוא הגיש
לי ממחטות (אני חושבת שגמרתי לבית הספר הזה את אספקת הטישויים) וניחם אותי. הוא
הבטיח להיות לצידי ולעזור לי להתגבר. הדמעות לא נעצרו, בכיתי כל הלילה. בכיתי גם על
המטוס, ובדרך משדה התעופה הביתה. בסוף, חמש דקות מהבית, נרגעתי. ההורים שלי והחברים
שלי חיכו לי, לקחת אותי הבייתה. העמדתי פנים שמחות, שהכל טוב ומעולה. אבל אחותי...
זו שמכירה אותי כבר 14 שנה וחודש, ידעה ה-כ-ל. אני לא יודעת איך, אבל היא נתנה בי
מבט אחד והבינה. היא וליאור עזרו לי להתגבר. שכחתי את הכאב וזשארתי עם זכרונות יפים
של אהבה ראשונה ונשיקה ראשונה. עם מייקל נשארתי בקשר, אבל הקשר בינינו הלך והתמעט.
מצאתי עוד אהבה טלפי השמועות גם הוא מצא.. אבל, עכשיו, כשהוא פה, בארץ, אני לא
יודעת. אני לא מאמינה. כל האהבה שהרגשתי- נעלמה. ואני תוהה, אם לא היה עדיף שהוא לא
היה בא? אז היו נשארים לי הזכרונות... עכשיו, כשאני חושבת עליו כל מה שאני רואה
לפניי זה אותו, ואת החברה הכי טובה שלי. כן, זו שהוא התחיל איתה והיא שתפה פעולה.
ואני כועסת על שניהם, ואני לא יודעת למה. הרי אני לא אוהבת אותו. עליה אני כועסת כי
היא יודעת מה הוא סימל בעייני.. והיא גם יודעת שאם המצב היה הפוך, אני הייתי מרחיקה
אותו ממני. ועליו אני כועסת, כי אני יודעת שהוא התחיל איתה רק כי אני דחיתי אותו.
אני יודעת את זה. וגם הוא יודע את זה. מחר הוא עוזב, ואני לא אראה אותו יותר בחיים.
אבל אני לא רוצה שנפרד ככה, מלאים בטינה ובכעס. אני רוצה בחזרה את הזכרונות היפים
שלי... אם מישהו יודע מה לעשות, בבקשה, שישתף אותי, כי אני כבר אובדת עצות...



כל מי שקרא עד הסוף, תודה. אני יודעת שזה היה ארוך אבל זה עזר לי להשתחרר... בבקשה
תגיבו!



ודרך-אגב, מאז אוקטובר, עוד לא התחדש מלאי הדמעות. לא בכיתי שוב מאז, והאמת.. אני
די מתגעגעת! זה נשמע עצוב, אבל זה אמיתי...