רציתי אותך.

רציתי לחוש את מגע עורך על עורי. רציתי להתענג על רוך שפתייך.

רציתי להתעורר, איתך, ביחד. בזריחה, עם ציוץ הציפורים המתנגן

לו ברקע. בעדינות שכזו. משחררת, מלטפת, מרגיעה.

רציתי.



לחבק, לנשק, לגעת, לחוש.



אהבה טהורה, ללא מכשולים, ללא הצגות.

רציתי איתך להיות, ורק איתך. לתת לך את כל כולי. את עצמי. את

נפשי ונשמתי. רציתי.





רציתי להרגיש רצוי. רציתי להרגיש מספק, מסופק ובטוח. רציתי

להעניק לך, לשנינו, בטיחות שכזו. כזו שתתמוך בנו.



מי היה מאמין שדבר כ"כ יפה וטהור, יכול לבוא בצורה כ"כ פשוטה

ומעודנת. כמוך. כמו ההרגשה הזו, זו של דחף ללא מעצורים.

אדרנלין. הידיעה שאראה אותה היום. שאולי אצליח להשיג ממך מבט

חטוף, או חיוך בזווית הפה.



לשמוע אותך שוב. להחליף מבטים סמוקים. ולהרגיש; כ"כ טוב, וכ"כ

הרבה.



אחח, רציתי. כ"כ רציתי.



הכל יכל להיות כ"כ מושלם. כ"כ הרמוני. כ"כ טוב.

אבל רצונות התנגשו, וזה, את זה כבר לא רציתי.



אבל עכשיו כבר מאוחר. מאוחר מדי. מסתכל אני עלייך מלמעלה, ליד

הכוכבים, רחוק מהאנשים, מסתכל עלייך, וחושב. מה היה קורה אם.



רציתי.