שטן

שנתיים וחצי הן 30 חודשים, אך לי זה נראה כמו חיים שלמים. שנתיים וחצי של מריבות, כעסים, מתחים, אבל גם הרבה אהבה, ואושר, והתנסויות חדשות. בשנים האלה, עברנו ביחד את מה שלא הייתי מאחלת לאיש. עברנו אהבה נכזבת, וייאוש, ופרידות, ומריבות, ואי יכולת להתגבר... אנחנו עדיין דורכים באותו מקום, פוסעים צעד אחד קדימה, ושניים אחורה. חוזרים על עצמינו. כל היחסים שלנו נראים כאילו הם לפי תבנית מסוימת, תבנית שתמיד מובילה אותם לאותו מקום- לפרידה. ומהפרידה, אנחנו שוב מתקרבים, ומתקרבים. ושוב מנסים, אולי הפעם נוכל להסיט אותם מהמסלול בו הם הולכים

. ושוב, מתחילים לריב, שוב מתגלות המחלוקות, אבל שוב אוהבים, ומאושרים.. עד שהריבים מתחילים להכביד, ואנחנו תוהים מה אנחנו עושים ביחד, למה אנחנו מתעקשים לאמלל אחד את השני כל כך? למה אנחנו לא נותנים לשני פשוט.. ללכת?. אני לא יודעת, אני יודעת שזה נמאס עליי. אני יודעת שלכדת אותי, ואני לא מצליחה להשתחרר. אני יודעת שמתוך 30 החודשים האלה, היו אולי 12 של אושר, וכל השאר של כאב, ושנאה, ואיבה שלא נגמרת. כל פעם שהשתחררתי, מצאת לך טרף אחר, אבל תמיד שמרת את הקודם בהמתנה. רק שיראה שוב סימן חיים ותיתן בו עוד זריקת ארס. שוב תטעם ממנו.. אבל אף פעם לא תבזבז את זמנך על הטרף, אלא אם כן הוא יראה סימן חיים. כן, כי המערכת שלך דפוקה. אתה חושב אך ורק על עצמך. "למה לי להוציא אנרגיה, הרי במילא בסופו של דבר הוא יקרא לי חזרה כשיתעורר" אתה חושב. אבל אם לוקח לו יותר מדי זמן, תנסה בכל כוחך לגרום לו לסיוטים גדולים מספיק, בשביל שיתעורר בצעקות. ולי- הטרף שלך, כבר נמאס. כל פעם משתחררת, יוצאת לחופשי, ומגלה שכבלת אותי ואני לא יכולה להתרחק, להשתחרר לגמרי. וכשכבר קרעתי את רוב הכבלים, גיליתי שאני כובלת את עצמי...

מה לא הייתי נותנת, בשביל לחזור שלושים חודשים אחורה. לא לשבת ליד המחשב, אז, לפני שנתיים וחצי. לצאת החוצה, לבלות, במקום להכיר את השטן שפרטי שלי, את זה שהפך את חיי לגיהנום. לשטן, לשון חלקלקה. הוא טוב בלהפציר, ולשכנע, ואותי הוא שכנע. הייתי שלו. הוא היה הראשון שלי, בכל כך הרבה דברים. אבל, אני תמיד אזכור אותו בתור הראשון שגרם לי לפגוע במלאך. כי הרי התפללתי כל כך הרבה לאלוהים, שיבוא מלאך שיחתוך את כל הכבלים, וכשהוא, במרומים, כבר שמע לתחינתי, ושלח לי מלאך, פגעתי בו, כי גיליתי שאני עדיין לא מסוגלת לחתוך את כולם.

אתה מבין את כל הקונפליקטים שגרמת לי?! מצד אחד לא רוצה, מצד שני לא מבינה, מצד שלישי לא מסוגלת.

די! עזוב אותי, לשנייה. צא לי מהראש, מהווריד, ותבין כבר, כשאני אומרת שאני עסוקה, זה לא "אני רק אומרת אבל יש לי את כל הזמן אלייך". זה "אני עסוקה, אין לי כרגע זמן". אבל לא, האגו שלך לא יכול לקבל את זה שיש לי דברים בחיים שלא קשורים אלייך. לא, מה פתאום, הרי זה לא הגיוני בכלל! כל העולם סובב סביבך. כל פעם שאנחנו בהפסקה, יש מישהי אחרת. וכל פעם, אם נראה לך שלוקח לי יותר מדי זמן להגיב, אתה מתחיל שוב לתזז, מתחיל לתמרן, מנסה לגרום לי לקנא. ושוב כל פעם, כשאנחנו חוזרים, אתה מוכיח לי את מה שכבר ידעתי- שגם אתה כרוך אחריי. שגם אתה כבול ולא מצליח להתנתק. שבעצם, אתה מאמלל אותי, רק בגלל שאתה אומלל בלעדיי. אז יש לי רק עוד דבר אחד, להגיד לך, ורצוי מאוד מאוד מאוד שתפנים אותו: אני לא בובה, יש לי חיים, ורגשות, כשאני אומרת לא- זה לא. ל-א ר-ו-צ-ה א-ו-ת-ך.

שלך, או בעצם, שלי,

ורד...

תזכור תמיד- ורד, כמה שהוא יפה, הוא גם קוצני...



מלאך שלי, אם תקרא את זה אי פעם, ותזהה את עצמך בין השורות, תדע שאני מצטערת. כל כך מצטערת.. מקווה שאתה סולח, כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר, אז בעולם הזה עצוב לנו הרבה יותר...