!~~!~~!~~---''איך נפלו גיבורים..''/דפי-פרק 1+2---~~!~~!~~!

פרק ראשון:



"איזה גבר" חשב לעצמו

כשסידר את הכומתה החדשה על שכמו

רק לפני חודש, אולי חודשיים,

יצא לטירונות, אחת ושתיים.

הותיר מאחוריו את בית הספר,

את אמא, אבא והבית גם,

יצא לטירונות, להתחבא בעפר,

לא תיאר כמה מאושר יהיה שם.

אך דבר אחד לקח עמו בצאתו,

שמר אותה קרוב אליו, בלבו, תמיד איתו.

זוכר הוא עדיין, איך פגש אותה אז,

איך מפחד והתרגשות הסתמרר עורו לעור ברווז.

כבר אז היה גבוה, יפה, כה מושלם,

תמיד התבלט, ראשון מבין כולם.

היא הייתה כה ענוגה, צחה, רכה

איך מבט עייניו בליבה שקע.

מאז ועד עכשיו, כבר כמעט שנתיים,

הם ביחד, וטוב להם בינתיים.

אך כשהוא התגייס, הצטרף לחייל משוריין,

רק בצבא, באימונים, לפתע נהיה מעוניין,

לא שכח אף פעם, הידיעה טבועה בליבו,

כמה חשובה היא, היא הכל בשבילו.

היא ידעה שהוא אותה אוהב,

ואהבה אותו עד כדי כך שלה כואב.

הם נשארים ביחד, דובקים אחד בשני

יודעים שבלי הזוג, לא יהיו שלמים, לא יהיה "אני".

עברו עוד חמש שנים, הוא הבייתה עתיד לשוב,

כבר לא חייל, אלא קצין, סרן- כל כך חשוב.

בא הבייתה לסוף שבוע,

איחוד מאושר עם ההורים,

ציפתה היא למצוא אותו רגוע,

לפני שיצא שוב לחודש מילואים.

הם התחבקו, התנשקו, שמחים, מאושרים,

החליטו להתחתן, להיות יותר מחברים.

החליטו על השתיקה לשמור, לא לשתף,

כשבחוץ הגשם את הרחובות שוטף,

הם היו מאושרים, בילו את סוף השבוע ביחד,

כשנפרדה ממנו שוב, לצבא, ידעה עוד רגע של פחד.

עמוק בתוך בלב, הייתה לה הרגשה מוזרה,

כאילו היא רואה אותו עכשיו בפעם האחרונה.

אך היא מייד אליה התכחשה, את ראשה ניערה,

וחיש מהר לבייתה מיהרה.

כעבור חודש, שוב מצפה היא שישוב,

ארוסה הצעיר, היפה, המתוק,

הם התכוונו להכריז על משהו כל כך חשוב,

היא אהבה כל כך את חיוכו מלא הצחוק.

אך הוא עוד לא הגיע הבייתה, היא החלה לחשוש,

למה אהובה לא חוזר אליה, הפשוש?

נקפו עוד מספר שעות, היא התקשרה להוריו,

אביו ענה לה בקול כל כך מאוכזב

"חשבנו שאת הוא, הוא לא חזר עדיין,

וכבר הרבה אחרי שעת בין-ערביים".

היא התקשרה לפלוגה בה הוא משרת,

שם הודיעו לה שאהובה הצעיר, המוצלח... מת.



================================================

פרק שני:



אחרי ההלוויה חזרה היא לביתה הריק, הקר,

העולם נראה לה כה זר ומנוכר.

מופלא עדיין היה הדבר בעייניה,

מה רבה היא עוצמת רגשותיה.

איך ייתכן שאהבה כה עזה,

פעמה בליבה של אישה כה רזה,

רזה מצער, רזה מגעגועים,

לאיש שלו פעם נשבעה אמונים.

"איך ייתכן שאותי הוא כך עזב?"

ליבה שלה היה פצוע, כל כך מאוכזב.

כבר נשבעה לו פעם, לפני כמה חודשים,

שליבה יהיה שלו לנצח נצחים.

היא יושבת בבית, ישנה על הספה,

לא מסוגלת לגעת במיטה היפה,

פעם הם ישנו יחד, על אותם סדינים,

ועכשיו היא נידונה לחיים בלעדיו, לעולמים.

מזילה היא דמעות, על הגבר שאהבה,

יודעת שאיש אינו יוכל להקל את כאבה.

מדמיינת שוב ושוב את רגעיהם האחרונים,

איך היתה אז בטוחה שאוטוטו הם מתחתנים.

איך התנשקו בלהט, לפני שחזר לשטח,

לפלוגה, איך סיפר לה על כל המתח.

מעיפה מבט בתמונה שעל השידה

בה הוא עומד במדי זית, לידה.

נזכרת איך הלמו אותו המדים,

איך הגיבה כשראתה אותם לראשונה, "מדהים!"

איך שמח איך אהב את הצבא

כמה נפלא היה חיוכו כשקיבל עוד דרגה.

כמה חזקה הייתה הרגשתו לצה"ל, אהבה,

איך אהב את תחושבת הכותמה על שכמו, את זה המגע.

ופתאום לפתע נזכרה שוב,

איך כרעה על ברכייה במבט כה עצוב,

איך בהלוויתו הצבאית ספדה לו על קברו,

איך קברה את ליבה ביחד איתו.

לה' אלפי תפלותיה שלוחות:

"רק עוד נשיקה, רק עוד מבט,

הלוואי והיה הולך לקב"ט!

שרק יחזור אליי, אהובי,

או שלפחות אוכל לעקור את ליבי.

רק להפטר מזה הכאב, מזה הצער

זקורע אותי מבפנים, חד כתער.

אם הוא לא יכול לחזור לפה, שלח אותי אליו,

כי אין שום טעם לחיי.. בלעדיו."

בזו הרוח, בזו ההרגשה,

מלאו עייניה בחשיכה, ולחלומות נסחפה...