התגשמה המשאלה [פרק 4]

מתרגשת יותר מדי





בר הייתה בדרכה אליו ואז באמצע כשהיא ראתה אותו מחכה לה מחוץ לשער בכניסת ביתו.. -
היא עשתה צעד אחד אחורה ושלחה לו הודעה בפלאפון:"למה אתה מחכה לי בחוץ?מה כל כך
חשוב אתה רוצה לומר לי?לדבר איתי...?"

היא קיבלה תשובה בהודעה חדשה ממנו תוך כמה שניות:"אני צריך לומר לך משהו,זה חשוב לי
מאוד!"

היא כל כך פחדה,היא התקרבה לביתו ושון קלט אותה מתקרבת,הוא רץ לקראתה...

ושאל אותה מתנשף בחום של הקיץ:"למה את מסתתרת?"

בר עונה לו בקול מבוייש:"אני לא מסתתרת."

הוא מחייך,תופס בידה של בר ושואל:"את רוצה להיכנס לבית שלי?"

היא הנהנה:"כן,חם כאן."

ושניהם צחקקו בקול למרות שהיא פחדה,התביישה ובאותו עת גם הרגישה בטוחה ומאוהבת בו
יותר מתמיד.

הם נכנסו,עלו במדרגות,אף אחד לא היה בביתו...

הם ישבו בחדרו,הוא בכיסא מול המערכת תופים שלו והיא בכיסא של המחשב,

שון התחיל את השיחה בתיפוף קטן:"מה שאמרת לי שילשום הדהים אותי,אף פעם לא ידעתי את
זה...וגם לא שמתי לב שאת מרגישה משהו כלפיי,את תמיד דיברת איתי נורמלי כמו כולן,לא
נראת ביישנית ממש כאילו הייתי ידיד קרוב וטוב שלך...את מבינה,את יודעת למה אני
מתכוון."

היא התביישה כל כך ואמרה:"הבנתי,טוב..עכשיו אתה יודע."

היא חשבה בליבה - זה היה כל כך דחוף לו?לומר לי את זה כדי לפאדח אותי עוד יותר?...

שון פסק ושאל אותה:"את האמת שהייתי רוצה לדעת למה חיכית עד עכשיו כדי לספר לי את
זה?"

היא לא ידעה מה לענות,היא קמה ממקומה וניגשה שוב אל החלון להסתכל מבעד לחלון חדרו
כמו בפעם הכואבת ההיא כשגילתה לו את אהבתה כלפיו,היא הביטה אל השכונה והגינה
המדהימה שהוא גר בה,כל כך קרוב לביתה של מירי וידעה למה וכמה זמן היא חיכתה לרגע
הנכון - שהיה בדיוק שילשום...כשהיא אמרה לו את מה שהיא מרגישה כלפיו מבויישת אבל לא
פנים מול פנים.

הוא קם ממקומו,היא שמעה את הרעשים של הכיסא זז ועמד שוב כמו בפעם ההיא -
מאחוריה,הזיז מעט משיערה ולחש באוזניה:"את מתכוונת לענות לי?"

היא רצתה להסתובב אליו,לראות את פניו,להביט אל תוך עיניו היפיופיות אך לא יכלה כי
כבר ירדו דמעות מעיניה...והיא לא רצתה שיראה אותה כך.

הוא סיבב אותה אליו כדי לראות את פניה וראה שהיא בוכה,הוא סילק את דמעותייה מפניה
ושאל:"ככה את אוהבת?סובלת ואוהבת באותו הזמן?איך את מסוגלת?"

היא הרחיקה אותו מעט עם ידיה וענתה:"ככה זה וכן,אני סובלת כי אני לא רק אוהבת אותך
אני חושבת שאני מתאהבת בך - כל פעם שאני רואה אותך - משהו מתרגש בי וביישן יוצא
ממני - משהו גורם לי לחייך בליבי רק מלראותך בסביבתי וכשאתה הולך ומתרחק ממני...זה
הורג אותי!"

הוא חיבק אותה אך היא דחפה אותו והוסיפה:"אתה כנראה לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת
אותך,אתה אפילו לא מתקרב להרגשה הזו בטח..."

ואז הוא תפס בזרועותיה ואמר לה בקול צרוד:"מי אמר לך את זה?אני אף פעם לא אמרתי
שאני לא אוהב אותך.."

היא השתחררה מידיו החזקות ואמרה בלעג ובבכי עדין:"כן,לא אמרת אף פעם שאתה לא אוהב
אותי אבל לא אמרת שאתה אוהב אותי בכלל...ואני עדיין לא יודעת למה אני נשארת כאן כמו
איזו מטומטמת!" - היא ניגשה לדלת,פתחה אותה מתכוונת לברוח משם...

"את לא מטומטמת!!!" - הוא צעק וסגר בכוח את הדלת..

"את בחיים לא היית מטומטמת בעיני...בחיים לא רציתי לגרום לך לבכות...ועוד בגלל
אהבתך אליי - זה יכול להרוג אותי."

חזר על עצמו ולחש באוזניה:"זה בהחלט יכול להרוג אותי."

היא התקרבה אל שפתיו מביטה אל עיניו ושואלת בלחש:"מה יכול להרוג אותך? שאני יבכה
בגלל שאתה לא אוהב אותי או בגלל ש..." - שון קטע את דבריה,פשוט תפס את סנטרה ונישק
אותה.

זה היה הרגע שלו היא חיכתה כל הזמן,רגע בו הוא יזום ופשוט ינשק אותה - שתעצום את
עיניה והנסיך היפיפה שלה ייתן לה נשיקה חמה ונעימה,שתרגיש את שפתיו על שפתיה.

בר מתנתקת משפתיו,מורידה לאט לאט את ידיו מסנטרה ושואלת: "למה?"

שון מרים גבה ועושה פרצוף של "לא מבין" ושואל: "למה מה?"

בר חוזרת על השאלה בשלימותה: "למה?למה עשית את זה? למה נישקת אותי?"

ושון ענה בחיוך: "כדי להשתיק אותך."

היא התחילה לצחקק והוא חיבק אותה.