בוערת בך..

ואתה,כל כך שקט,אלוהים.


כל כך שקט..כמו המים,שחודרים לגופי ומחלחלים לנשמתי הסדוקה.


כמו אבן שחדרו אליה הייתי,נאמנה,החלטית,אסרטיבית.


הופעת וזיעזעת את עולמי. נחבא אל תוך חדרך העצוב,אל ספרייך הבידיונים,אל המוזיקה הקודרת שמתנגנת בליבך. ונסחפתי איתך יקירי,כמו עיוורת לאור היום. אפילו הצללים הכי חדים לא עצרו אותי מלבוא שוב שוב אל העצבות ששורה סביבך. אל ההילה הזו ששוכנת מעל ראשך.


אתה..שלא מאמין באהבה..שמאמין רק במגע,שמאמין רק במה שמוחשי..אתה..סחפת אותי.


כמו ספינה שאיבדה מזמן את הצפון גררת אותי ללב המערבולת הזו..המאיימת הזו.


 


למה?