פרק ראשון/דפי***|---->>

"איזה גבר" חשב לעצמו

כשסידר את הכומתה החדשה על שכמו

רק לפני חודש, אולי חודשיים,

יצא לטירונות, אחת ושתיים.

הותיר מאחוריו את בית הספר,

את אמא, אבא והבית גם,

יצא לטירונות, להתחבא בעפר,

לא תיאר כמה מאושר יהיה שם.

אך דבר אחד לקח עמו בצאתו,

שמר אותה קרוב אליו, בלבו, תמיד איתו.

זוכר הוא עדיין, איך פגש אותה אז,

איך מפחד והתרגשות הסתמרר עורו לעור ברווז.

כבר אז היה גבוה, יפה, כה מושלם,

תמיד התבלט, ראשון מבין כולם.

היא הייתה כה ענוגה, צחה, רכה

איך מבט עייניו בליבה שקע.

מאז ועד עכשיו, כבר כמעט שנתיים,

הם ביחד, וטוב להם בינתיים.

אך כשהוא התגייס, הצטרף לחייל משוריין,

רק בצבא, באימונים, לפתע נהיה מעוניין,

לא שכח אף פעם, הידיעה טבועה בליבו,

כמה חשובה היא, היא הכל בשבילו.

היא ידעה שהוא אותה אוהב,

ואהבה אותו עד כדי כך שלה כואב.

הם נשארים ביחד, דובקים אחד בשני

יודעים שבלי הזוג, לא יהיו שלמים, לא יהיה "אני".

עברו עוד חמש שנים, הוא הבייתה עתיד לשוב,

כבר לא חייל, אלא קצין, סרן- כל כך חשוב.

בא הבייתה לסוף שבוע,

איחוד מאושר עם ההורים,

ציפתה היא למצוא אותו רגוע,

לפני שיצא שוב לחודש מילואים.

הם התחבקו, התנשקו, שמחים, מאושרים,

החליטו להתחתן, להיות יותר מחברים.

החליטו על השתיקה לשמור, לא לשתף,

כשבחוץ הגשם את הרחובות שוטף,

הם היו מאושרים, בילו את סוף השבוע ביחד,

כשנפרדה ממנו שוב, לצבא, ידעה עוד רגע של פחד.

עמוק בתוך בלב, הייתה לה הרגשה מוזרה,

כאילו היא רואה אותו עכשיו בפעם האחרונה.

אך היא מייד אליה התכחשה, את ראשה ניערה,

וחיש מהר לבייתה מיהרה.

כעבור חודש, שוב מצפה היא שישוב,

ארוסה הצעיר, היפה, המתוק,

הם התכוונו להכריז על משהו כל כך חשוב,

היא אהבה כל כך את חיוכו מלא הצחוק.

אך הוא עוד לא הגיע הבייתה, היא החלה לחשוש,

למה אהובה לא חוזר אליה, הפשוש?

נקפו עוד מספר שעות, היא התקשרה להוריו,

אביו ענה לה בקול כל כך מאוכזב

"חשבנו שאת הוא, הוא לא חזר עדיין,

וכבר הרבה אחרי שעת בין-ערביים".

היא התקשרה לפלוגה בה הוא משרת,

שם הודיעו לה שאהובה הצעיר, המוצלח... מת.









המשך יבוא..