אני עייפה

עייפה כבר. שנים של אהבה נכזבת, שנים של גועל עצמי, שנים של חולי. חולה חולה ולא יכולה להתמודד עם כזה עולם קר.  המושגים השולטים בעולם הזה הם "כוסיות" "כוניפות" אגו, **יונים, "בא לי" עליה, יש לי "קטע" איתה וכל הדברים האלה שלא מתאימים לי. כולם רוצים את הבלתי מושג- אבל הכי טבעי כשאוהבים מישהו- הוא להיות שלו. תמיד צריך להיות רעים- כולם אוהבים את הבחורה ה"קלפטע" או את זו שלא תביט בך פעמיים. אטימיות מוחלטת כלפי אנשים אחרים, כלפי ילדים, כלפי מבוגרים, כלפי בעלי חיים וכלפי כל מי שטוב מדי, כל מי שלא נלחם- אבוד. אהבתי המון בחיים שלי, קיוויתי המון, ופנטזיות נתנו לי אשלייה של אושר. -לרגע. אני כל כך עייפה כבר מכל זה. יש לי כל כך הרבה להשיג בחיים, אלוהים בירך אותי באינספור מתנות- אינספור. אבל האהבה צוחקת ממני ומשאירה אותי בחוץ- מסתכלת וכל כך מקנאה- בכל מי שידע איך, בכל מי שהתמזל מזלו, בכל מי שמישהו ראה אותו ואהב אותו בחזרה. אני לא יודעת איך מגיעים לשם, ולמרות זאת- תמיד נדמה לי שאף אחד לא מסוגל לאהוב כמו שאני אוהבת. אני אישה מאוד מרירה, מאוד מתוסכלת. כזו- שאנשים אוהבים להתייחס אליה בסלחנות- מרוב רחמים, וזילזול, והתנשאות. ואני בעצמי גם מזלזלת- כמוהם- אולי בכלל זו אני שמזלזלת.


 


ואתה- אף פעם לא אהבת אותי, אף פעם לא ממש עזרת לי להשתחרר ממך- חרא קרצייתי נצלן מניפולטיבי שכמוך. אני  אדבר ממש ממש למגעיל עכשיו ואני אגיד כמו כל הערסים הקטנים- "איכסה עליך". בחיי שזה מגיע לך.


 


הבנתי שלא תאהב אותי לעולם. ושום דבר שאני עושה- לא מביא לי ממש אושר. שום דבר לא רע- הכול תפל. ואני חולה עכשיו. המחלה שלי התפרצה. כמו תמיד כשאני עייפה.


 


אני כל כך עייפה עכשיו...