זה לא עוד חיבור ברשימת החיבורים כאן זה סיפור אמיתי על אובד יקר- לכל המעוניין

 אני יושבת כאן בחדרי

כשעט בידי ואינני יודעת אייך לכתוב

אני ממש לא טובה בכתיבה

ובעצם למי אני כותבת?

למי אני שולחת?

אני לא יודעת, אני כותבת מתוך הרגשה שזה השחרר קצת את הרגשת

המחנק שאני חובה מידי יום במיומו בתקופה גרועה שכזו

מין הרגשה שחונקת את נישמתי

כאילו 4 קירות חדרי סוגרים עלי

כשאני בחברת אנשים, חברים אין בי רצון לצחוק או לעשות משהו

איבדתי אדם יקר מאוד,

אתם בטח שואלים על מה היא מדברת ?!

אז אני הגיד לכם על מי אני מדברת,

מדובר בסבא שלי הוא היה האור בחיי אישיות מהלכת

תמיד ידע אייך לדובב אותי כשרע לי, ידע לרדת לסוף דעתי.

כשהייתי שמחה היה מביט בי בעניים האפורות החכמות האלה וצוחק



עברו שבועיים מאז ........

מאז האבדה

וזה לא חפץ או סתם אחד

אינני מסוגלת להקל זאת, כל כך קשה להשלים עם זה

אדם שהיה מעורב בחיי לא יהיה יותר

והעניים הצוחקות לא יחייכו עלי יותר.

לפני שסבי ניפטר והוא היה בהכרה מלאה , אמרתי לו "סבא??"

והוא הביט בי בעניים אוהבות הושיט את ידו, אחזתי בידו החלשה

האשרתי את מבטי עליו ואמרתי לו בדמעות,

""" סבא אני אוהבת אותך """

"" סבא אף פעם אני לא אשכח אותך""

הוא לקח את ידי אל שפתיו ונשק בעצב

העניים האפורות היפות האלה היו מלאות דמעות

הסתכלו עלי ,ניסו להגיד לי בלי מילים שהגיע הזמן להיפרד

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו

התמונה הזאת תמיד תיהיה חרוטה בזיכרוני

האובדן הזה ילווה אותי לכל שארית חיי, אף אחד לא יכול לנחם או

לרצות אותי

תמי