אין לי כותרת!

עד שהתחלתי להבין, לא הבנתי כלום. הרגשתי מבולבלת בדיוק כמו הבתחלה. לא ידעתי כלום, אולי לא רציתי לדעת? ניסיתי לחשוב אבל זה לא עזר, זה רק בלבל אותי יותר..לא היה לי מה לומר פתאם הרגשתי שהכל נגמר ולא אין לי דבר להחזיק בו, להישען עליו. הרגשה שאני נופלת ונולפלת לתוך תהום בלי סוף. לא רציתי להזכר אבל זה כל פעם היה חוזר והרגשתי שזה לא עובר וניסיתי לשכנע את עצמי שבסוף זה יסתדר. אולי זה לא יגמר. אבל זה נגמר, בתוך תוכי ידעתי שזה נגמר אבל לא רציתי להאמין בזה ניסיתי למשוך את זה כמה שיותר.


זה יותר מדיי כאב.. כל זיכרון הרגשתי את הלב מתכווץ ומרפה בחוזקה, לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לעמוד. לא יכולתי לשתוק. לא יכולתי להשאר אדישה, לשחק את המשחק המפלצתי הזה. זאת לא אני, לא אני לא רציתי להשתנות רציתי להשאר אותו דבר אבל מאוחר מדיי בשבילי  זה שינה אותי גם בלי רצוני ואז הרגשתי את זה מתחיל. כל ההרגשות התערברבו לי עם זיכרונות עם דמעות עם צמרמורות הרגשתי את המוות נכנס בתוכי ויוצא. לא יכולתי לשבת להרגע, רציתי לשכב בבית חולים או לישון ולא הצלחתי.


ניסיתי לשאול את כולם מה הם חושבים.. אלוהים מגשים משאלות? אבל אף אחד לא ידע באמת מה לענות לי. אז נשארתי באותו מקום ללא תזוזה, בוהה באוויר הריקיני ניסיתי לזרוק לתוכו את כל המטען שלי בפנים והוא נשאר ריק כמו מקודם. ניסיתי לעצום עיניים ולהסתכל לשמיים וזה לא נתן לי כלום. מצחיק מה? כבר לא הרגשתי את אותה הרגשה, פתאם הכל התחיל להתרחק ממני וכאילו נשארתי במקום וכל החדר זז ולא יכולתי לדבר לצעוק את מה שיושב לי בפנים. התאלמתי.


אפאחד לא היה מבין, גם אם היה רוצה הוא לא היה מבין אז החלטתי להפסיק, להפסיק לחשוב להזכר לנסוות לווצר במילא זה לא עוזר כל הכאב הזה שבתוכי. הייתי רק צריכה זמן להרגע ולנסות לענות לעצמי על השאלה.. אם אלוהים מגשים משאלות?