האור בקצה המנהרה

הרעד שוב עובר בגופי, אני חושבת איך להתחיל לרשום, איך להביע ולו קצת מן הכאב ששוכן אצלי בלב. אני פשוט לא מוצאת את המילים הנכונות. כמה טעויות עשיתי בחיים ולמדתי מכל אחת. אבל מהטעות שלך הלב שלי מסרב ללמוד. השכל הבין כבר מזמן, אבל הרגש לוקח לו זמן ממושך בדי להבין את מה שהוא לא רוצה. אני ממשיכה לסבך את הענינים אני יודעת, אני פשוט רוצה להסחף באיזה זרם, שישכיח הכל, הלוואי ויכולתי לברוח, לעזוב להשאר ריקה ממחשבות ותוכן, להשאר בלעדיך. בחופש הזה של פסח אני מתכוונת לפגוש אותך. הלב מפרפר אני מרגישה את לחיי מסמיקות לאט, פרחי האביב מבשמים אותי מחדש בריחם.הלב מנסה לפרוץ החוצה ולהשתכר יחד , איתך. אבל אז הוא עוצר וחוזר למקומו בעצב מסורבל ומעיק ויודע שאתה כבר לא תהיה שלו. וכואב לו. כואב לי!


כל לילה החלומות מתרוצצים במוחי, איך זה יהיה, האם גדלת מהפעם האחרונה ועוד ועוד. כל לילה כשקר והחושך עטף את הבית במין ליחה סמויה, אני נצמדת לקיר מקבלת את חומו הקר.  אני חושבת עליך בעיניים עצומות, רואה אותך כל לילה בסצנה אחרת, פעם אתה איתי בלילה קריר, אנחנו מהלכים על החוף אתה מצמיד אותי אליך והפעם החום, הוא מגופך. לילה לאחר מכן אנחנו נפגשים במקרה ואתה כמו אישיות שרק אני למדתי לאהוב עושה את מה שאתה עושה.


אני יודעת שרק אני מבינה את עצמי. כי בתוך חדרי ליבי יש מישהו אחד ששוכן שם כבר הרבה זמן, אבל הגיע זמן לשכוח, אני נאחזת אני יודעת וקשה להרפות. כי אתה הוא האור בקצה המנהרה.