הבלונדיני שלי..פרק י'א:]

"טו טו טו טו טו טווו.. קול ישראל שלום רב. השעה שבע והנה החדשות מפי נדב יחזקל..."

שמעתי את הקריין מכריז שהשעה 7..

"בואנה או שהזמן טסס היום.. או שאני פשוט מאחרת..." דיברתי אל עצמי ושיחררתי את
הפקק של המים..

נותנת למים לצאת...



שטפתי את גופי וחפפתי את השיער..

יצאתי מהמקלחת לכיוון המזוודות שלי..

והעפתי את כל הדברים שהיו לי על המיטה..

מחפשת בין הבגדים על איזה בגד בא לי..

בסוף בחרתי בגינס צמוד כהה וחולצה לבנה..

מרחתי עליי קרם והתחלתי להתלבש..

כשסיימתי,

סירקתי את השיער והשפרצתי עליי בושם..

העפתי מבט חטוף לעבר השעון..

"כבר 8????????" שאלתי את עצמי..

לקחתי את הפלאפון ואת הכרטיס של החדר וירדתי למטה..

בדרך הרמתי טלפון לאמא שלי.. שכמובן נורא דאגה לי שלא שמעה ממני כל היום "אמא אני
ילדה גדולה!! אני לא צריכה שתדאגי לי כל הזמן חוצמיזה עברתי נסיעה של מלא שעות
והייתי גמורה!!"

אבל גם זה לא עזר לי.. אחרי שהיא השביעה אותי להתקשר אליה לפחות פעמיים ביום היא
ניתקה..

נכנסתי למעלית וירדתי לכיוון חדר האוכל..

התור לחדר האוכל לא היה ארוך בכלל..

"ערב טוב. מספר חדר בבקשה?" שאלה אותי בנעימות האישה שעמדה בכניסה..

"חדר 405" עניתי באותה נעימות..

"שם משפחה?" היא שלחה אליי חיוך..

"לוגסי" עניתי..

"בסדר גמור שיהיה לך בתאבון!" היא אמרה לי..

"תודה.." שלחתי לעברה חיוך ונכנסתי לכיוון חדר האוכל..

"כמה אתם בבקשה?" שאל אותי הסדרן..

"רק אני.." אמרתי וחייכתי חיוך מבויש..

"אין בעיה. בואי אני ייקח אותך לשולחן שלך.."

הסדרן לקח אותי אחריו לקצה השני של חדר האוכל והושיב אותי ליד שולחן עגול עם שני
כיסאות..

"שבי פה.. בתאבון!" הוא אמר ואני שלחתי אליו חיוך וניגשתי להביא לי אוכל..

כמובן שדבר ראשון לקחתי לי ספגטי ושניצל..

ואחר כך לקחתי צלחת עם סלט וחומוס..

לקחתי לי לחם.. וכוס ענקית של קולה עם קרח..

והתיישבתי לשולחן מוכנה לאכול..

התחלתי לאכול.. טרפתי כמו לא יודעת מה..

הייתי ממש מעולפת מרעב!!!

כשסיימתי ראיתי את המלצר ניגש ושם על השולחן עוגה גבינה גדולה!!

הלכתי אחריו וכאשר הוא הניח אותה חתכתי לי חתיכה והתקדמתי לכיוון השולחן..

ופיתאום נתקעתי במשהו ונפלתי על הרצפה..

הרגשתי קצת רטובה...

ידעתי,

מישהו נתקע בי..

"תגיד לי איפה העיניים שלךךךך???????" צעקתיי והרמתי את מבטי..

מולי עמד המום לא אחר מאשר......

בן!!!!!!!!!!!!!

"מ..ה..אתה עושה פה?" גימגמתי..

הייתי בשוק!!

דווקא באותו שבוע שאני פה הוא פה?

מה??? למה???

"מה את עושה פה??" הוא שאל..

"אוחח אני מצטער.. לא שמתי לב.. אני... ממש סליחה......."

"זה בסדר.. זאת רק חולצה לבנה חדשה ויפה.. ואמא שלי רק תהרוג אותי שאני יגיע
הביתה.. אבל בסדר.." עניתי ושחררתי חיוך קטן..

"חחחחח תמיד היה לך את זה..." הוא חייך ואמר

"היה את מה?" שאלתי..

"את זה שאת יכולה להתעצבן בשנייה ואחר כך לחייך כאילו לא קרה כלום.."

"אהה באמת..?" שאלתי..

"באמת באמת..." הוא ענה לי..

"טוב... אז... היה נעים לפגוש אותך...." אמרתי והתכוונתי לכל מילה..

הפתעה הפתעה..

אבל הפתעה נעימה...

"כן... טוב אז...המשך ערב נעים ושקט..."

"כן גם לך.."

"אמרתי והתקדמתי עם העוגת גבינה לעבר השולחן שלי...

התיישבתי לשולחן שלי והבטתי בנר שהיה מונח עליו..

המחשבות החלו לרוץ בראשי..:

'אני לא מאמינה שהוא פה.. זה פשוט לא יכול להיות!!

איך יוצא מצב שבדיווווק באותו השבוע שאני פה הוא חייב להופיע??

חוץ מזה שיש לימודים עכשיו.. זה לא חופש...'

ניסיתי למצוא תשובות לכל השאלות שלי.. אבל ככל שניסיתי רק הסתבכתי עם השאלות יותר..

ופתאום נזכרתי במשפט שקורל אמרה לי..:"את חייבת זמן עם עצמך.. זמן לחשוב טיפה...
בלי אף אחד מסביבך!! קחי לעצמך כמה זמן שאת רק צריכה... ואם השכל לא יעזור לך.. אני
מקווה שהגורל שלך יחליט בשבילך..."

גורל?

זה הקטע פה?

הגורל שלי זה להיות עם בן?

זה לאהוב אותו?

לתת מעצמי למען הבנאדם היחיד שאיתו הרגשתי שלמה כל כך?

מאושרת?



"אז שוב אנחנו נפגשים..."

שמעתי את קולו המוכר והאהוב של הבלונדיני...

"אויי.. הבהלת אותיי.." אמרתי לבן שהביט בי בעיניים היפות שלו..

"סליחה יפה שלי.." הוא אמר והביט בי לראות את התגובה שלי..

הוא תמיד קרא לי ככה..

הוא ידע שזה ממיס אותי..

"זה בסדר..." אמרתי והחלפתי תנוחה בכיסא..

"אפשר לשבת??" הוא שאל לפתע..

"כן!! בטח!!" אמרתי וניסיתי לא להישמע נלהבת מדי...

בן התיישב מולי..

הניח את שתי ידיו על השולחן והשעין עליהן את ראשו..

"אז מה? מה את עושה פה בזמן שיש לימודים??" הוא שאל פתאום וחייך אליי חיוך עדין..

"אני חושבת שאני יכולה לשאול אותך את אותה השאלה..." שיחררתי אליו חיוך..

"אבל אני שאלתי קודם.." הוא אמר וקירב את ידיו אל פניי.. מנסה ללטף..

"מחפשת שקט!!" אמרתי והתרחקתי ממנו..

"גם את? מצויין!! שתמצאי תקני גם לי כמה כאלה טוב?" הוא ענה והחזיר את ידיו אליו..

"אין שום בעיה!!" אמרתי וחייכתי..

שוב שתיקה...

שתקנו כמה דקות עד שידיו של בן שוב התקרבו אל פניי...

הפעם הם כן ליטפו..

נגעו בפניי..

בכזאתי עדינות.. בכזאתי שלווה..

"אני אוהב אותך" הוא אמר פתאום..

זורק פצצה לאוויר..

'מה הוא מצפה שאני יענה לו?? גם אני??' חשבתי לעצמי..

ידיו הגיעו לשפתיי..

התרחקתי ממנו..

הבטתי בו במבט מסכן..

"מה אתה רוצה ממני בן? גם שיש לי שקט אתה בא?" שאלתי אותו כמעט בחוסר אונים..

"דניאל את לא יוצאת לי מהראש.. אני לא מפסיק לחשוב עלייך... את הדבר האחרון שאני
חושב עליו לפני שאני נרדם והראשון שאני חושב עליו שאני מתעורר... אף פעם לא שכחתי
אותך.. אבל לא הפסקתי לנסות..." הוא התוודה בפניי...

כל כך רציתי להגיד לו 'גם אנייייייייייייייי!!!'

כל כך רציתי לחבק אותו....

אבל יש דברים שהלב חושב והפה לא מסוגל להגיד...

"אני מתחנן.. תגידי לי שאף פעם לא שכחת אותי...תגידי לי שאני יכול להפסיק לנסות
לשכוח.. להפסיק לנסות לשכוח את הדבר היחידי שגרם לי אושר בחיים המחורבנים האלה..."
הוא אמר ודמעות עמדו בעיניו..

באותו הרגע..

הרגע האמיתי הזה..

הבהיר לי מה אני באמת רוצה..

מה אני באמת מרגישה.....



"אתה יכול להפסיק.." אמרתי לו..

"מה? אני לא מבין..."

"אתה יכול להפסיק לנסות לשכוח... אני אוהבת אותך!!! אני כל כך אוהבת אותך!! אתה
הדבר היחיד שאהבתי בחיים שלי!!!"

בן הביט בי בעיניים נוצצות...

"באמת יפה שלי? זה אמיתי?"

"הרגשות שלי תמיד היו אמיתיים בן.. אתה זה שטרחת לדרוך לי עליהם פעם אחרי פעם.."


"אני??? אניי?? להזכיר לך מי התנשק עם ערן.?? כן??? להזכיר לך מי הרס אותי???
שבועיים לא יכולתי לזוז מהמיטה בגללך!!! אני דרכתי עלייך??" בן אמר בכעס..

"ממש מסכן.. לא יכולת לזוז מהמיטה אז מצאת לך מי יפנק אותך.. אה 'בייבי'??" אמרתי
נזכרת בסתומה שהייתה איתו כשאני באתי אליו הביתה לבקש סליחה..

"זאת סתם אחת!!! בכלל לא הרגשתי אליה כלום!!!!"

"כן בטח.. אתה לא מרגיש אליה כלום ומנשק אותה.. מחבק אותה מול כל העולם בגן
שעשועים... אני מבינה שהרגשות שלך לא קשורים למעשים..." הכנסתי לו..

"אוייש נו באמת דניאל.. את שוכחת את הכרזת האהבה של האביר על הסוס הלבן שלך.. 'כולם
לדעת!! אני אוהב את דניאל!! בלה בלה בלה' זיוני שכל!!!" הוא חיקה את ערן...

"לך חפש לך חיים חתיכת דפוק!!!" אמרתי וקמתי בכעס מהשולחן לוקחת את הפלאפון והכרטיס
ועולה ישר לחדר...

נכנסתי לחדר העפתי את הפלאפון על המיטה והורדתי ממני את החולצה...

"מטומטם!!!" קיללתי אותו..

"מפגרררררר אוףףף דווקא אותך הייתי צריכה לפגוש פה??????????" צרחתי אל הפיג'מה שלי
בעודי לובשת אותה...

"ועוד לא מספיק כל הטימטום..-המשכתי לדבר עם עצמי כשאני פותחת את כפתורי המכנסיים-
עוד אני אומרת לו שאני אוהבת אותו.. יאאללהה איזה טיפשההההה!!" שוב צעקתי אל עצמי
שמה עליי את המכנסיים של הפיג'מה..

קפצתי על המיטה ונכנסתי בתוך השמיכה...

לקחתי את השלט אליי והתחלתי לדפדף בערוצים...

"זה מה שיעביר לי קצת את הזמן... אני לא יחשוב עליו יותר.." הבטחתי לעצמי

"LOVE IS IN THE AIR..." השיר התנגן בערוץ הראשון שהעברתי אליו..

"אהבה היא דבר עמוק.. אמיתי.. זה לא סתם משהו שבא והולך.. צריך להילחם על אהבה..."
שמעתי איזה פוסטמה מדברת אל הצופים המשועממים שנשארו בבית כדי להקשיב לעצות שלה..

"אני רוצה להזמין זמר שלא כל יום רואים אותו.. -"או!! סופסוף משהו נורמלי.. אמרתי-
דניאל סלומון בשיר "אהבה"!!!" "אופפפ גם אתה מתחיל איתי עכשיו????" צעקתי על
הטלויזיה והעפתי את השלט..

שלפתע שמעתי דפיקה בדלת....