הבלונדיני שלי..פרק ט' :]

בן..



"מה אתה עוש..."

"מה קרה לך????" בן התקרב אליי דוחף אותי טיפה וסוגר אחריו את הדלת..

"מה קרה לי..?" שאלתי..

מנסה להסתיר את הדמעות..

ללא הצלחה..

"דניאל אני לא מכיר אותך מאתמול... מה קרה לך?? עוד פעם תום.??"

"שש... דייי אני לא רוצה לשמוע עליו יותר!!!" אמרתי ונפלתי על הרצפה..

בוכה..

כואבת..

נזכרת במילים שחודרות בי כמו סכין..

עמוק פנימה...

הורסות את כל הרגשות שאי פעם היו לי כלפי היעני חברה שלי..

והיעני חבר שלי...

יעני אהבה...

מה זה אהבה???

אהבה גם כן...

חרא צריך לקרוא לזה..

אהבה...

סתם עוד מילה עם שורש מטומטם!!

שונאת אהבה!!!

רק סבל זה מביא...

ר-ק!!



בן מיהר להצטרף לידי על הרצפה...

הוא ליטף את שערי ברכות..

מזיז אותו אחורנית וחושף את פניי..

את עיניי האדומות מבכי...

"זה ערן נכון?"

הנהנתי בראשי..

"בנזונה!! רק שאני יניח עליו את הידי...."

"אתה לא תעשה לו כלום!!!" קטעתי את דבריו..

"שמעת אותי??? אתה לא תגע בו בן!!! אתה לא אבא שלי.. ולא אמא שלי.. ולא איזה שומר
ראש קנאי... אתה סך הכל ידיד שלי.. מבין?? י=ד=י=ד=!!" אמרתי מדגישה כל הברה...

"כן.. אני יודע.. ידיד..."

הוא הסתכל עליי.. מרים את ראשי כלפיי מעלה..

העיניים נפגשות...

כמו פעם...

מחפשות אחת את השנייה..

מתגעגעות..

אבל יודעת שאי אפשר..

אוהבות בשקט...

עוד פעם אהבה...



"מה הוא עשה לך?.." בן שאל אותי ברוך שלא הכרתי אצלו..

"הוא... הוא...." אמרתי מתנשפת מהבכי..

עדיין מסרבת להאמין..

"הוא מה?"

"הם בגדו בי... שניהם.... הם התנשקו.. סתם.. ככה... כי זה פשוט קרה..."

"מי זה הם מאמי?"

"הוא.. החרא הזה... וקורל..."

"קורלללללללל????? -הוא צעק- אני לא מאמין..."

"מה אתה כל כך מופתע? מה אתה חושב שרק איתך היא התנשקה??"

"ל..א אבל בכל זאת... אתם חברות...ו..."

"היינו... חברות..." תיקנתי אותו

"אוקיי.. הייתם חברות..אבל בטוח זה לא קרה בכוונה... את תמיד אחת שמבינה כל דבר..
תנסי להבין גם עכשיו..."

"להבין???? מה בדיוק להביןןן??????? נכוון.. אתה צודק!!! נשיקה זה דבר נורא טבעי..
זה פשוט קורה.. יוצא... ככה סתם לבד... צודק ב-200 אחוזזזז!!!!! ראבקק נשבר לי
כברררר!!!!"

אמרתי עצבנית וקמתי מהרצפה..

התקדמתי לכיוון הספה והתיישבתי עליה...

טמנתי את ראשי בידיי ובכיתיי....

"אל תבכי...כשאת בוכה את לא יפה.. את לא.. יפה...." שמעתי את בן מזמזם לי...

"חחח שאתה שר אתה לא יפה..." ומבין כל הדמעות והעצב התגלה לו חיוך קטנטן..

"אם הצלחתי להעלות לך חיוך.. לא אכפת לי שאני מכוער..." בן חייך אליי...

"למה אתה פה?" שאלתי..

"סתם.. רציתי לבקר איזה ידידה אחת שרכשתי היום.."

"אהה וואלה.?"

"וואלה וואלה.."

"סבבושקה לך..."

"כן.."



השתררה שתיקה מביכה...



"טוב...**פיהוק** אני עייפה.......... אז תודה שבאת........." קמתי מהספה
והתמתחתי...

רומזת לו שיילך...

רוצה להיות לבד!!!!!

פעם אחת באמת באמתת לבד!!!!

"אוק..י.. שיהיה לך לילה טוב....."

"תודה.. באמת באמת תודה בן..." אמרתי לו מלווה אותו לכיוון הדלת..

"אין לך מה להודות לי... ידידים או לא?!"

"בטח שכן.." אמרתי ושלחתי אליו עוד חיוך קטן...

הפעם מאולץ..

"טוב.. אז.... ביי...." אמרתי..

"ביי.."

הוא אמר ויצא... והנה הדלת כמעט שנסגרה..

אבל לא..

בן עצר את הדלת ונעמד לידי שוב.. מצמיד אותי לקיר..

"אני לא יישן בשקט אם אני לא יעשה את זה..."

וככה פתאום בלי שום התראה הרגשתי את שפתיו מכסות את שפתיי..

הייתי בשוק...

"דיייייייייייייייייייייייייי" צעקתי..

"מה אתה עושה???????" אמרתי עצבנית וניגבתי את שפתיי..

"ידידים או יזיזים??" הוספתי

"סליחה.. אני.. אני... פשוט חשבתי ש..."

"אווווו!! זאתי הבעיה!!! כולם חושבים פה יותר מדיי!!!! אתה חושב.. ערן חושב....
קורל חושבת... תמשיכו לחשוב בשבילי!!! זה כיף לי מאודדדדד!!! עכשיו תעשה לי טובה
ולפניי שהוריד המרוקאי שלי מתעורר צא לי מהבית!!!"

אמרתי ודחפתי אותו החוצה סוגרת אחריו את הדלת על מפתח...

מסתובבת וחוזרת אל הדלת...

מתחרטת??

לא...

רק עכשיו סיימתי מערכת יחסים...

אולי..

כן נכון שלא אהבתי את ערן כמו שאני אוהבת את בן..

אבל עדיין מערכת זאת מערכת..

ושלי נגמרה...

ואני רוצה ש-ק-ט-!!

לעזאזל קצת שקטטט!!!

איפה קונים דבר כזה????



"אני חייבת חופש... דחווווווףף..." הכרזתי ברחבי הבית...

מחר בבוקר אני ידבר עם אמא... היא חייבת לארגן לי משהו...

אמרתי ועליתי למעלה..

רואה את הדובי שערן הביא לי...

ושוב נזכרת..

ושוב כואבת..

ושוב בוכה...



נכנסת עמווק עמווק בשמיכה..

מקווה שהשמש תשכח לקום מחר....



יום ראשון,

7 בבוקר..

והנה אני נפרדת מאמא שלי..

גוררת אחריו את המזוודה עד לאוטובוס...

"לא שכחת כלום?" שואלת אותי אמא אולי בפעם ה3000..

"לא אמא.. אל תדאגי..."

"טוב מאמי של אמא.. תהני!! ותשמרי על עצמך!!"

ועוד נשיקה...

ועוד חיבוק...



איזה דבקק האמא הזאת!!

"אמא זה רק לשבוע אז אל תיסחפי..."

"בסדר בסדר... שמרי על קשר!!!"

"אוקיי.. בייי..."

"ביייי מאמייייי"



סוף סוף...

סוף סוף אני עולה לאוטובוס..

בדרך לאילת...

בדרך אל הקצת שקט שאני מחפשת...

אמא הסכימה לשלם לי על 5 ימים לבד באילת...

מתיישבת לי במושבים שניים לפני אחרונים... נכנסת פנימה ליד החלון ומניחה את התיק
שלי לידי..



הנסיעה מתחילה..



אני לוקחת את הדיסקמן ושמה על האוזניים...

"ואם יש שם אל אחד..

אז אנלא יודעת למה,

בלילות אני לבד..

לא שלחת לי אף אחד,

שיבוא אליי..

כי אם יש שם אל אחד..

אז אני לא יודעת כמה,

עוד לילות אסבול לבד..

לא שלחת לי אף אחד..

אף אחד..."



באמת לא שלחת לי אף אחד..

אף אחד שלא יגרום לי לסבול..

אף אחד שלא יבגוד בי..

אף אחד שלא יגרום לי לבכות..

אף אחד שיעשה אותי מאושרת...



הדמעות מתחילות לרדת..

אחת אחרי השנייה...

ואני,

קפואה מבחוץ..

מקפלת את הרגליים אליי..

נכנסת כולי בכיסא...

מתבוננת בנוף..

ונזכרת בשיחה האחרונה שלי עם קורל..

ממש לפני שיצאתי מהבית..

"הלו?"

"דניאל.."

כשזיהיתי את הקול שלה..

כל כך רציתי לנתק!!

כל כך כעסתי עליה..

כל כך כאב לי בלב.. הבגידה..

המילים "אני וערן התנשקנו" חדרו כל פעם יותר עמוק..

כל פעם יותר חזק..

פנימה...

"אל תנתקי.. בבקשה אני רק רוצה להגיד לך שאני ממש מצטערת..."

שתקתי..

רוצה לצעוק עליה...

רוצה לעשות משהו..

ורק בוכה..

ובוכה...

"אני כל כך מצטערת.. אם רק הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה.. זה לא היה קורה..
נשבעת לך דניאל..."

"אבל את לא יכולה"

"אני יודעת שאני לא יכולה.. אני מצטערת.. כל כך מצטערת... את חברה שלי... אחות
שלי..."

"בטח אחות.. חברה אלקק..."

אמרתי וניתקתי..

לא משאירה לה אפשרות לדבר...

כל כך שנאתי אותה באותו רגע..

כל כך רציתי את ערן עכשיו לידי..

כבר התרגלתי אליו...

התרגלתי לשפתיים שלו..

לריח שלו...

למגע שלו..

פשוט התרגלתי..

ואולי זה בעצם מה שזה היה??

הרגל??

כמו חולצה נוחה?

כי הרי אף פעם לא שכחתי את בן..

תמיד אהבתי...

"ואני תמיד יאהב.." הודיתי..

וחזרתי לבכות...

הבכי עזר לי לברוח מהכל...

לברוח..

זה בעצם מה שאני עושה עכשיו??

בורחת מהבעיות שלי??

מה קורה לי??

מה קרה לי בשנה הזאת.?

כמה הספקתי להשתנות..

הספקתי להבין שאף אחד לא מכיר אותי באמת..

אפילו אני לא מכירה את עצמי..

האוטובוס נעצר..

הסתכלתי בשעון השעה הייתה 10:55

כבר עברו להם 5 שעות??

פשש לא הרגשתי..



שמתי עליי את התיק וירדתי מהאוטובוס..

ניגשתי ל"קופי-פלייס" המקום שלידו חנה האוטובוס..

לקחתי לי כוס שוקו חם והתיישבתי לשלוחן הכי קרוב שמצאתי..

מוציאה מהתיק את הסנוביץ' שאמא הכינה לי..

לפי הריח ביצה קשה...

לניילון מוצמד פתק:" דניאלוש מאמי מקווה שיהיה לך טעים ושתהני!!

תשמרי על קשר אוהבת אמא!!

נ.ב.- בתאבון!!"



חייכתי לעצמי ולגמתי מהשוקו..

"חחח האמא הזאתי לא נורמלית..." כנראה שדיברתי לעצמי

"כן ככה זה אמהות.. מכת מצריים ה-11" שמעתי פתאום עוד קול בשיחה..

הרמתי את העיניים ומולי ישב איזה אחד..

"מי אתה בכלל?? ומה אתה מתערב לי בשיחות??"

"סליחה כפרה פשוט ראיתי אותך יושבת לבד וכאב לי הלב להשאיר אותך ככה.. אז באתי.."



"איזה מתוק-אמרתי בזלזול- בזמנך החופשי אתה מתיישב ליד ילדות שיושבות לבד?"

"לא תמיד.. את מקרה מיוחד.."

"מה בדיוק מיוחד בי?" אמרתי והורדתי את הראש..

עוד קזנובה שקרן לאוסף של המפגרים מסביבי..

הוא הרים לי את הראש בידיו והעיניים שלנו נפגשו

"מה קרה התעצבת פתאום מאמי?"

"לא קרה כלום... אני הולכת..."

לקחתי עוד לגימה מהשוקו שלא הספקתי לסיים בגלל המטומטם הזה..



לקחתי את הכריך שלי שמתי את התיק על הגב..

וזרקתי לעברו "אתה חייב לי שוקו!!"

הוא חייך אלי ואני רק החזרתי לו מבט רציני ויצאתי משם...