אהבתי הראשונה... האם זאת אהבה???

אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת הרבה פעמים.. האם אפשר להגדיר את הקשר הראשון
שלי כ-"אהבה הראשונה שלי" ??



הכל היה ממש הזוי..

זה היה מוצאי שבת חורפי. גשמים, רוחות ומה לא...

יצאנו כמה חבר'ה לחגוג לחברה מסיבת יומולדת.

ממש, אבל ממש לא היה לי כוח להתארגן אחרי שבת ארוכה של התבטלות ולצאת בקור הזה עד
לתל אביב לאיזה פאב אידיוטי.. אבל זו חברה טובה.. ולא יכולתי לוותר..



נסענו אני ו-2 חברותיי ברכב של ידיד, ומכיוון שלקח לו שעה למצוא חניה, הוא הוריד
אותנו כמה מטרים לפני המקום ואמר לנו שנתקדם.

כמובן שהמזל לא שיחק לנו, והגשם התחזק בדיוק כשירדנו מהרכב.

התחלנו להתבאס..

חוץ מהקור שחדר לנו עד לעצמות, וחוץ מגרגרי החול שנכנסו לנו לעיניים (זה על שפת
הים)- כל ההופעה שדפקנו..

הרגשתי איך כל האיפור נמרח לי על הפנים, איך כל המייקאפ מכתים לי את החולצה, ואיך
כל הקרם שזרקתי על השיער הופך לדביק ודוחה..

עוד יותר ירד לי החשק..



לפני שניכנסו, עברנו דרך השירותים, סחטנו את הבגדים, ניקינו עם טישו את הפנים...
הרגשתי ממש חרא.. גם ככה לא ממש התחשק לי לבוא-עכשיו עוד יותר התעצבנתי.



ניכנסנו פנימה. היו שם איתנו עוד איזה 20 איש: חברות, ידידים.. לא את כולם הכרתי.

למרות מצב הרוח הירוד שלי, לא רציתי להרוס את האווירה. אני אוהבת את חברה שלי,
וחשוב לי שהיא תהנה..



איכשהו העברתי את כל הערב.. השעה 10, 11.. ורוקדים, שותים.. עושים שמח.. וכבר חצות,
ואני על הבמה צורחת במיקרופון איזה שיר בקריוקי...

וכבר 1 בלילה, ואנחנו ממשיכים לרקוד...



ואז התיישבתי לנוח. הנחתי את הראש על הספות, לא היה לי אוויר.

חבר לשעבר של חברה שלי, שלא ממש היה לי קשר איתו, הצביע לי על איזה חבר שלו ששם עלי
עין: "את רואה את ההוא שם עם החולצה הלבנה? אז הוא נדלק עליך, שאל אם יש לך חבר".



בתור אחת שהגיעה לגיל 16 וחצי נטולת עבר זוגי- די הייתי בשוק.

לא האמנתי למה שאני שומעת.. הרגשתי כל כך ג'יפה, כל האיפור נמרח, כל השיער כבר
פרוע.. ובכל זאת משכתי את תשומת הלב של מישהו.



זרקתי כמה מבטים לעברו, כדי לבחון את מראהו, אבל לא ראיתי שום דבר, אז אמרתי לאקס
של חברה שלי שיקרא לו. לא יכולתי לוותר על ההזדמנות הזאת..

בכל זאת.. מי לא מת כבר לאהבה הראשונה..? לנשיקה הראשונה???!!



זו היתה שיחה שיטחית.

חוץ מהמוזיקה הרועשת שלא איפשרה לנו לשמוע אחד את השני- לא ממש דיברנו. רק החלפנו
טלפונים. הוא היה כל כך טוב, ונחמד.. מתחשב.. שאל אם זה בסדר שהוא יתקשר אלי מחר,
ואמר שאני חמודה..

אותי זה היפנט..

ובסוף, באיזה 3 וחצי בלילה, כשכבר התחלנו להתקפל וגם הוא והחברים שלנו כבר התחילו
לזוז- הוא נתן לי נשיקה על הלחי.

נשיקה אמיתית כזאת.. חמה.. אותי זה הרים לעננים.



אחרי שבוע, בדיוק ביום האהבה- 14 לפברואר 2005- היתה הנשיקה הראשונה שלנו. הנשיקה
הראשונה שלי..

התאהבתי. התאהבתי מאוד.



וההמשך...

את ההמשך קשה לספר..

אני רק יכולה להגיד שהסוף הוא רע.

הקשר אמנם נמשך רק חודש וחצי, אבל הוא היה מלא בתהפוכות ונגמר בצורה מזוויעה, שממש
לא חזיתי לקשר הראשון שלי. בכלל לא הכרנו אחד את השני. לא ידעתי עליו כלום, אבל
ניקשרתי אליו מאוד, כי כל כך רציתי אהבה...

עלי הקשר השאיר פצע כואב, שסרב להתרפא במשך כמה חודשים.

הייתי בדיכאון והתקשיתי לתפקד..



וכאן נשאלת השאלה:

למה?? למה הייתי צריכה לבזבז כל כך הרבה זמן על אדם שאני בקושי מכירה??

לאחרים סיפרתי שאני אוהבת אותו "עדיין".

אבל.. האם בכלל אהבתי אותו?? אני יכולה להגיד שאני כמעט בטוחה שהתאהבתי. שניקשרתי.
אבל אהבתי..? ממש לא נראה לי.



היום, שעברה כמעט שנה, והתפקחתי קצת, קצת הרבה, אני מבינה שזו לא היתה אהבה.

אין לי מושג מה זה היה. בזבוז זמן ואנרגיות אולי?! אבל אהבה זה לא..



אז..לסיכום..

הקשר הראשון שלי, הוא לא אהבתי הראשונה.

האמת, אני לא כל כך חושבת שחוויתי אהבה ראשונה.

בנתיים, אני עוד מחכה לה...



אז אנשים..

אני מקווה שנהנתם...

הלוואי ועודדתי את אלה שבינכם שעדיין מחפשים את האחד או האחת- תדעו שאתם לא לבד..

ואלו שכבר מצאו את האחד/ת והיחיד/ה: תשמרו עליו/ה ותמשיכו תמיד לאהוב !!!