עוזבת לתאילנד, אבל אתה נשאר איתי בלב

נוש שלי... בעצם אתה כבר לא ממש שלי...


לא יודעת אפילו למה אני כותבת, כי כבר חשבתי שאמרתי הכל, אין לי מושג מה כבר יש להגיד שלא אמרנו?


 היית מאמין שנגיע למצב כזה? כבר 3 חודשים שאנחנו לא ביחד, אחרי שנתיים מדהימות שהיו לנו כחברים ועוד כמה שנים שהיינו ידידים...


וזה נראה כאילו המשכתי הלאה, אני מחייכת שוב ויוצאת לבלות, ויש לי אפילו חבר חדש... ואנחנו מנסים להישאר ידידים,ולמרות שזה נראה פשוט, זה כל כך כואב לי לראות אותך מבלי לנשק, ללכת לצידך מבלי להחזיק לך את היד...


אני יודעת שאני אמורה ליהיות החזקה, הרי אני נפרדתי ממך,ולא ההיפך, ואני יודעת שעשיתי את ההחלטה הנכונה, רק חבל שהיא לא הייתה יותר קלה,


לא מספיק שאיבדתי אהבת אמת, איבדתי גם את החבר הכי טוב שלי, את זה שמכיר אותי יותר מכולם, שיודע עליי יותר ממה שאני יודעת על עצמי...


נוש שלי, למרות שנפרדנו אני עדיין קוראת לך ככה, ואתה עדיין קורא לי תותי...אולי יום אחד נחזור, מי יודע, אולי נפגש בתאילנד עוד כמה חודשים, אני אחכה לך... אולי יש לנו סיכוי לאהוב מבלי לפגוע,אולי...?