חיוכים- פרק 1

מי בכלל חשב שאני, גילה השמנה, הטיפשה, העצלנית, חולת האסטמה, אזכה באהבה הכי
טובה שאפשר לדמיין? אני בטוחה שאף אחד.

אלוהים נתן לי מתנה, שאני בטוחה שאף אחת אחרת לא קיבלה.

אלוהים נתן לי פיצוי על זה שאני שמנה, כבדה, לא רצויה בחברה, ולא טובה בלימודים,
ובנוסף לכך חולת אסטמה. לפני שאתחיל בסיפורי, אתאר את עצמי בקצרה: קוראים לי גילה,
יש לי עיניים חומות, שער בלונדיני קלוע לצמות, וגוף

שמן מאוד במילים המועטות. הדבר היחיד שיפה בי, שאף אחד לא מכחיש שיפה בי, זה הפנים
שלי, והחיוך שלי. תמיד היו לי פנים יפות מאוד.

בכתה ז', הכרתי אותו. הוא הצטרף לכתה.

ממבט ראשון על עיניו הירוקות, על שערו הבלונדיני, על גובהו, על גופו היפה, על החיוך
שלו, על המבט שלו, התאהבתי בו נואשות.

"תכירו, זה דניאל." הציגה המורה את דניאל.

"איזה חתיך!" שמעתי את הבנות מתלחשות. חשבתי שאין לי סיכוי איתו.

בטח מירית, מלכת הכיתה, תזכה בו. ככה חשבתי.

דניאל הסתכל עלי לשניה. מה יכולתי לעשות? חייכתי. את החיוך היפה שלי. החיוך מלא
האור. המורה הושיבה את דניאל שולחן לפני, לייד קובי, החנון של הכתה, שלמעשה היה
ידידי הטוב ביותר.

דניאל סובב את ראשו אלי, והסתכל עלי במבט שלא אשכח לעולם. מבט חודר כזה, וחייך את
החיוך הכי יפה שראיתי פעם. חיוך קורן, מלא אור.

חייכתי אליו בחזרה, אך כשראיתי את מבטה המאיים של מירית, מיד השפלתי את מבטי. היא
כנראה שמה לב לחילופי החיוכים בינינו.

בהפסקה שיחקתי בדלגיות עם שני וטל, חברותי הטובות.

שלושתינו לא מקובלות במיוחד, אבל יש לנו הרבה במשותף ואנחנו מבלות יחד.

"איזה חתיך דניאל." אמרה שני בחלומיות. שני דווקא הייתה יפה, מאוד יפה, אבל היא
הייתה לא מקובלת כי מירית עשתה עליה חרם, כי היא קנאה ביופיה, וגם בכשרונותיה.

"נכון." אמרה טל. "אבל הוא בטח יהיה חבר של מירית."

"לא בטוח. אני יותר יפה ממנה." אמרה שני. "נראה לי שאני אזכה בחתיך."

"איך?" שאלתי. לפתע ראינו אותו מתקרב. "תראו, זה טריק שתמיד עובד." אמרה שני
בערמומיות. היא לקחה את הקלמר שלה, הלכה מולו, ואז הפילה אותו בכוונה.

דניאל כמובן הרים לה את הקלמר, ונתן לה אותו.

"וואו! תודה!" חייכה שני. "כמה מתוק מצדך. תודה!" היא ליטפה את שערו בחן, וחזרה
לשחק איתנו. דניאל שוב הסתכל עלי, וחייך אלי חיוך ממזרי.

חייכתי אליו בחזרה ומשכתי בכתפי.

"נו? איך הייתי?" שאלה שני בגאווה.

"אני חושבת שקצת הגזמת." אמרה טל.

"במילים המועטות." הוספתי.

"אתן סתם קנאיות!" קראה שני בכעס. "אתן מקנאות בי, כי אף פעם לא תצליחו לזכות
בחתיך. אתן שתי מכוערות." שני הסתובבה והלכה.

'איזה חוצפנית.' חשבתי. 'היא חושבת את עצמה יותר מדי.'

היה צלצול, וכולנו נכנסנו לכיתות. רצתי לעבר הכתה שלי, ומישהו שם לי רגל. נפלתי
בכאב, ושמעתי ילדים צוחקים. "איזה שמנה," אמר אחד, "עוד מעט תשבור את הרצפה."

מישהו עזר לי לקום. זה היה דניאל. "את בסדר?" שאל אותי.

"בערך." חייכתי אליו חצי חיוך.

"טוב... בואי לכתה." הוא הושיט לי את ידו, והלכנו יד ביד לכתה.



את ההמשך, אספר לכם בהמשך...